מכתב לאבא שלי..נכתב ע"י חברה..

היי אבא. אני כותבת לך את המכתב הזה כי פנים -אל-פנים אף פעם לא הצלחנו לדבר. אולי ככה אני יכולה לנסות לדבר איתך בגובה העיניים. אבא,אתה יודע שכבר שנה אני חיה בחרדות?אתה יודע מה זה חרדות?זוכר שפעם באת אלינו הביתה והיה לי סוג של התקף מולך וצעקת עלי שזה שטויות ושאני אצא מזה כבר?אז זה היה התקף חרדה.והתקפי החרדה שלי נובעים מהרבה מאוד שנים של כעס עצור. אתה יודע מה הזיכרון שלי איתך?בגיל 3,עוד בבית הראשון שלנו,הייתה לנו כורסא ישנה ונוחה.וגם אני וגם אתה הכי אהבנו לשבת עליה כשראינו טלויזיה. אני זוכרת שפעם ישבתי עליה,אתה הגעת הביתה ואמרת לי ללכת לשבת במקום אחר.ואני עניתי בחוצפה.כן,נכון,הייתי ילדה בת-3 שענתה "לא רוצה" לאבא'לה שלה.אני זוכרת שהרמת אותי בכח,הטחת אותי בספה ליד ומלמלת משהו כמו "איזה מטומטמת"זה נראה לך נורמלי,תגיד לי?הייתי בת-3 למען השם.אבל לצערי האירוע הזה היה סיפתח ל-22 שנה של ביקורות ושל קללות. כשבבית הספר היסודי נעשיתי התלמידה הראשונה שנתנו לה לערוך את עיתון ביה"ס יחד עם המורה,לא אמרת כלום.וכשקיבלתי את התפקיד הראשי בהצגת ביה"ס,אתה לא הגעת לראות אותי אפילו.כשבתיכון התקבלתי לכיתת מחוננים לא רצית שאני אלך כי הדבר היה כרוך בתשלום נוסף.את אימוני הטניס שלי הפסקתי כי אתה לא היית מוכן שאסע לטורנירים בחו"ל.את לימודי הפסנתר שלי הפסקתי אחרי שלא רצית לשלם לקונסבטוריום.וזה שלא היה לך כסף,בדיעבד הסתבר שהיו לך חשבונות עם יותר ממיליון שקלים אותם הבתרת מאמא וממני.כשהתקבלתי לקורס יוקרתי של חיל המודיעין ובסופו נאמתי בשם כל החניכים,ירדת עלי על זה שנאמתי עם חולצה רטובה מה"זובור"שעשו לנו.וכשחתמתי קבע וקבלתי אות הצתיינות מאל"מ בטקס מפואר רק סיננת לעברי שכשאתה היית בצבא"הכל היה בהרבה יותר קשה",מה שגם לא נכון.אתה היית מהנדס עתודאי,ואתה לא יודע מה זה ללוות מבצע שנהרגים בו חיילים או את משמעות המשפט" לא היו נפגעים בקרב כוחותינו". ועכשיו כשאני משוחררת,אתה יורד על העבודה שאני עושה,מביע עלי ביקורת אפילו אחרי שחצי מדינה מחמיאה לכשרון שלי,וכל זה עוד לפני שאתה בכלל יודע שאני לסבית,מה שבעיניך יתפס ללא ספק בתור "עוד פאשלה של הילדה הקטנה,עוד היסחפות". אז אבא,אתה יודע מה?נ-מ-א-ס לי מזה שאתה מתייחס אלי כאל teenagerית בעייתית.אני לא כזאת היום ומעולם לא הייתי.יש לי יופי של רקורד עבור מישהי בת 22.יש לי המון חברים,יש לי בגרות מעולה והמלצות מצוינות מהצבא,יש לי הכרה בכשרון הכתיבה שלי ויש לי אהבה גדולה גדולה. קל לי לומר לך וקשה לי ליישם בעצמי.כי מה לעשות,בכל דבר קטן שאני עושה אני שומעת את הקול המבקר שלך,הצועק.אתה יודע שרק עכשיו,ואחרי הרבה מאוד תמיכה מהחברה שלי אני מתחילה לבטוח באנשים?אתה יודע איזה חשש יש לי מלבנות משפחה משלי יום אחד,אחרי ששנים היית יודע אומר לי "תראי איך את מתנהגת אליי,חכי חכי,הילדים שלך לא יאהבו אותך אף פעם"?הפסיכולוגית שלי אומרת שמה שאתה עשית נקרא abuse .התעללות.קצת פיזית והרבה מאד מנטלית.לעזאזל,אתה יודע שכמעט התאבדתי בגללך?...יש לי עוד קילומטרים של מכתב בלב,עוד לא נגעתי בכל אפיזודת הבגידה שלך באמא ובכל מה שהיה ביניכם במשך השנים.אבל אני עוצרת את עצמי פה גם בגלל שאחרת תאמר לי שאני לא יודעת לתמצץ וגם בגלל שקשה לי מדי. אני לא יודעת מה אני רוצה שתעשה היום,אני לא צריכה את ההתנצלות שלך, את הכסף,או כל דבר אחר.אני צריכה שתתן לי שקט .ומתוך השקט הזה,שתדע לך שאני בטיפול פסיכולוגי(ולא אבא,זה לא אומר שאני מופרעת)ושאני מגלה לאט לאט שאני החזקה ביננו.

מי שלא תהיה שכתבה את זה, הייתי שמחה להכיר אותה... היכולת המדהימה, הכשרון, הנחישות והעובדה שהצליחה כל כך למרות ההתעללות הנפשית האיומה מצד אביה...אכן, היא החזקה ביניהם, ובגדול. אין לי מילים. מדהים!

דניאל, לא פשוט... אבל טוב שלפחות את כותבת בפורום. בעיות אם אבא שלא מגלה עניין או רק ביקורות מוכרות לי ( לא ברמה הזו) אבות הם בעיה אחת גדולה לפי מה שראיתי עד עכשיו. מצטערת, אמשיך בצהריים יש לי אוטובוס עוד 2 דקות. שרה

אני ממשיכה, כמו שהתחלתי לומר אבות הם אנשים סגורים, רובם. הלוואי והיה לץ האומץ להראות את המכתב לאבא שלך ואולי גם יבוא יום והאומץ יצוץ לו פתאום. אני מאמינה שתקימי משפחה לתיפארת. מפחיד אבל יבוא. אותי מפחיד להקים משפחה כרגע אבל יום יבוא ואני מקווה שהפחד ילך. נקודת הפתיחה אצלינו היא שאנחנו יודעים למעשב איפה לשים את הדגש, מה היינו8 רוצים שיהיה. הפיצוי על משפחה לא מתפקדת מגיעה ביום בו יש לנו משפחה. ובנתיים, תראי לאבא שלך שאת לא צריכה אותו ותמשיכי עם המצוינות שהשגת לעצמך עד היום. שיהיה לך יום טוב ומי היה מאמין שכבר עבר שבוע, שרה :-)

מכתב חזק... אומר המון... לאותה בחורה יש המון בתוכה, היא שווה כ"כ הרבה, אני לא יודעת איך להסביר את זה, וכ"כ חבל שיש מישהו כזה בחייה (מה לעשות שזה אבא שלה...) שנותן לה להרגיש ככה. ....עכשיו קראתי את זה בפעם השנייה.... ....אין מילים...אני המומה...איך אפשר להתנהג ככה.... בינינו, אני מבינה...לפני שהתאשפזתי אצלי זה היה כמו שתי טיפות מים. וזה נותן חרא של הרגשה. בקשר להתאבדות, אני חושבת שעם אבא כזה צריך לעשות להיפך, להמשיך לחיות, להראות לו שאולי זה מפריע לו, אבל כשהסביבה אומרת ההיפך ממנו, זה לא נראה הכי אמיתי מצדו. איך בן אדם יכול להתנהג ככה, תגידו?

ואו איזה מכתב. כל הכבוד לך, את שכתבת את המכתב. הלוואי והיה לך אומץ להראותו לאביך. לפעמים נדמה לי שאנשים משדרים כאילו על גל אחר, לא קולטים . אצלי- זה בולט בייחוד עם אמי, אבל אפשר להגיד שאבי משת"פ.

וואוו......... בדרך כלל יש לי יותר מה להגיד אבל פשוט נשארתי חסרת מילים......... כותבת אמיצה- אני מקווה שעכשיו מצאת את השקט שאת מחפשת.