לא רוצה להרגיש לבד

תודה, אני מרגישה שכתיבה כאן יכולה להיות שווה איזה צריחה הגונה. יש לי תינוק, אני לא יכולה לבטא את האבל יותר מדי. חזרתי לשגרה. אני מוצאת את עצמי מסתובבת ומנסה לחפש עוד זוג סנדלים, עוד וילון אמבטיה, מנסה לחפש דברים ספציפיים- וכשאני מוצאת אותם אין לי עדיין הקלה. אני מטופלת ע"י פסיכולוגית, מבינה שהתהליך אורך זמן (בעלי נפטר ללפני חודש וחצי) אבל אני רוצה הכל מהר, רוצה לא להרגיש אפס. הוא היה חולה ומת, ואני מרגישה שאני מאבדת עניין בדברים שהיו חשובים לי קודם. רוצה חיים. לא רוצה לחייך מתוך בכי לבן שלי שהתעורר אחרי שקראתי את ההודעה שלכם, אביב ואורית. אולי כבר ימציאו איזה קיצור דרך?

אלמונית יקרה, כשתמצאי את קיצור הדרך תשלחי לי link אליו. לצערי, אין קיצורי דרך בדברים האלה, צריך לעבור את כל המסלול המייסר והכואב והמתסכל. :-((( אני אשתף אותך קצת בדברים שהמטפלת שלי לימדה אותי. לא סתם קיבלנו מההלכה שנת אבלות, צריך את שנת האבל הזו, ככה אפשר באמת לעבור את כל השלבים של עיבוד האובדן והשכול. וזה לוקח זמן, שנה ולפעמים גם יותר. אני גם 9 חודשים אחרי, עוד לא בטוחה שאני מבינה מה קורה כאן. איך פתאום אבא הלך ואיננו ולא ישוב עוד לעולם. רואה אותו כאילו הוא פה מולי בחדרו בבית כרגיל, אבל הוא איננו. אבל הרעיון האופטימי הוא, שעם הזמן פתאום תמצאי את עצמך מחייכת באמת, אולי התינוק פתאום יתחיל לדבר, או יעשה משהו מצחיק, ואז תחייכי באמת מכל הלב, וזו תהיה הפעם הראשונה, ואחר כך יבואו עוד פעמים, וכשתביני איפה את עומדת תחזרי גם לחיות ולהרגיש. הכל עוד מאוד טרי אצלך, רק חודש וחצי עבר, תני לעצמך זמן להבין איפה את נמצאת, ומה בכלל קרה לך. גם אבי היה חולה המון שנים ובסוף נפטר, וזה לא רק המוות, זה גם ההתמודדות עם המחלה, ועם הנסיונות לרפא ולהבריא, ועם הבית חולים, אצלי בכל אופן, ואולי גם אצלך. ואת מוזמנת לצרוח פה בפורום כמה שאת רוצה, ומתי שאת רק צריכה, ואני מבטיחה להקשיב לצרחות, לצרוח איתך, ולבכות איתך. אביב.

תודה אביב. אני יודעת שאני צריכה ליצור יותר קשר עם אנשים אבל פתאום קשה לי להגיד להם כמה רע לי. יש לי תקופות שאני מצליחה להרגיש טוב בלי לזייף (והבן שלי עושה לי המון טוב) אבל מאידך יש לי זמנים מגעילים מאד. נראה לי שלהורי יהיה קשה אם פתאום אני אתקשר אליהם ואתחיל לבכות. האסטרטגיה שלהם היא לראות אותי חזקה ומתמודדת.קשה לי כי כל מני בעיות שבהם טיפלתי בעבר (כמו בעיות אכילה) פתאום צצות ועולות ואני מרגישה שאני מאבדת שליטה על עצמי. ואולי - לאבד שליטה זה מה שצריך כדי להגיע לתחתית ולעולות ממנה חזרה.

אני כל כך מבינה אותך. לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לצרוח באמת. החיים נמשכים כאילו שהם לא יודעים שאמא שלי כבר איננה. כולם ממשיכים לצחוק ולתפקד כאילו לא התמוטטו השמיים והארץ ואז אני מרגישה כל כך לבד וגרוע מזה - כל כך מנותקת מהעולם, מהחיים וזה כל כך מפחיד. אני יודעת מה את עוברת ובדיוק כמוך אני מקווה שיום אחד אני אוכל לזכור את אמא שלי בחיוך ולא רק בדמעה.