היי חזרתי

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

05/06/2001 | 19:09 | מאת: בילי

בטח לא שמתם לב אבל לא הייתי פה כמעט שבוע. וזה רק אומר שהרגשתי טוב (יחסית). עדיין יש לי בעיה עם היציאה מהבית. זה לא שאני לא יוצאת בכלל. אני יוצאת , אבל מרגישה על הפנים. הלחץ הזה בראש . הפירפורים בבטן . ממה לעזאזל אני פוחדת??? המטפלת שלי מאוד מרוצה מההתקדמות שלי. אבל כמובן שבשבילי זה לא מספיק. עדיין לא חזרתי לעבודה. לא יכולה להתמודד עם המחשבה שכולם יתחילו לשאול אותי איפה הייתי ,ומה קרה לי. אז מה עושים?? (אני שואלת כדי לקבל תשובה ...) מצד אחד , אם אני לא אחזור לעבודה , אז זה אומר שבנתיים לא חזרתי לנורמה. מצד שני , אם אני אחזור לעבודה , אז אני מסתכנת בלהחזיר את עצמי אחורה בכמה שבועות (זה מה שקרה לי בפעם הקודמת כשחזרתי לעבודה אחרי חודש של היעדרות). ?????????????. אביב - מה שלומך? מה שרציתי לשאול אותך בפעם הקודמת קשור למה שכתבתי עכשיו. יצא לך להתנסות בחזרה לעבודה אחרי היעדרות כל כך ממושכת (שקשורה מן הסתם למצבך)? מי שעבר דבר דומה מוזמן לספר לי "חוויות". אולי השד לא כל כך נורא. בילי

05/06/2001 | 21:54 | מאת: Jacki

היי, את בטח לא מכירה אותי ולא מבינה למה אני נדחפת לך לחיים. קודם כל, אני כן שמתי לב שנעלמת, לא בדיוק ידעתי לכמה זמן, אבל ברור שמבחינים.... אני שמחה שחזרת, מעניין מהיכן... בכל אופן, בעניין העבודה, במשך השבוע, הגיעה שעתה של אורית (ארנון) ליום הראשון בעבודתה החדשה. היא הייתה זקוקה להמון תמיכה, אני מקווה שהצלחנו להעניק לה זאת ועכשיו היא מרגישה יותר טוב. אני לא בשלב של עבודה, אבל אני יכולה להגיד לך שאני מבינה על מה את מדברת שאת פוחדת מהשאלות. מכיוון שכשאני נעדרתי מבי"ס במשך שלושה חודשים, אנשים כבר לא שאלו..ואם הם שאלו, הם קלטו שאני לא הולכת לספר. מי שידע, ידע. מי שלא , לא. אני בטוחה שמכיוון שאצלי, אלו בסה"כ תלמידי חטיבת ביניים, ואצלך אלו אנשים מבוגרים יותר...אז זה שונה. אז אולי באמת כדאי שתדברי עם מישהו שעבר חוויה דומה. ברוכה השבה. אני כאן.

06/06/2001 | 07:28 | מאת: אביב

בוקר טוב בילי, בילי תלמדי גם להיות מרוצה מהצעדים הקטנים, שהם בכלל לא קטנים, הם ענקיים, למרות שאת לא יכולה לראות אותם. תלמדי לראות אותם ולהצליח לפרגן לעצמך עליהם, ולראות מתוכם את הכוחות שלך ואת היכולות שלך, ועד כמה את מסוגלת. המטפלת שלך מרגישה טוב איתם ומרוצה מההתקדמות, אבל זה לא מספיק, זה מבחוץ, את צריכה להצליח להרגיש את הסיפוק מבפנים. לפעמים אין תשובה לשאלה של "ממה אנחנו פוחדים ? ", לפעמים גם לא צריך להתעקש כל כך למצוא את התשובה למה, לפעמים צריך פשוט לזהות את הפחד ולהתגבר עליו, בלי להבין כל כך ממה הוא נובע. התשובות יכולות לבוא מאוחר יותר, ואולי בכלל אין לזה תשובה. ובקשר לעבודה, אין לי כל כך תשובה, כי האמת היא שכמעט אף פעם לא הפסדתי עבודה בגלל ההפרעה שלי. אף פעם לא נתתי לה לשבש לי את התחום הזה לפחות. רק עכשיו אני מצליחה מדי פעם לקחת יום חופש ולנוח כשאני צריכה כזה, ובדרך כלל זה מתלווה גם במחלה פיזית, שהיא אולי איתות של הנפש לגוף, שהיא צריכה קצת הפסקה. אבל עדיין זה יום יומיים עם אישור מהרופא, אז זה בסדר. ובכל זאת, נראה לי שאת כן צריכה לחזור אם את מרגישה שאת כבר מוכנה, ונראה לי שאת מרגישה שאת יכולה להתמודד עם זה כבר מההודעה שלך. זה שוב עוד צעד ענק קדימה, שיכול אולי באמת לגרום לנסיגה, אבל גם יכול להצליח. ומתוך התקוה שזה יצליח ושזה כן יקדם אותך הלאה שווה לנסות. לא כדאי לאבד את הסיכוי לחזור לנורמה, כמו שאת הגדרת, בגלל הפחד מהסיכון ומהכישלון. הפחד הוא טבעי וקיים אצל כל אחד מאיתנו, צריך להתגבר עליו כדי לחזור לחיים הנורמליים, וכדי להמשיך לתפקד. ובדרך כלל באמת "השד לא כל כך נורא" כמו שאנחנו מצפים שיהיה. דווקא בגלל שאת פוחדת מהחזרה ומהאנשים, את בטח מכינה את עצמך לגרוע מכל, ואולי כשתחזרי התגובה תראה לך פחותה ממה שציפית ויהיה בסדר. אנשים לא כל כך נוראיים בדרך כלל, הם מבינים ואמפתיים, ואת לא חייבת ולא צריכה לספר הכל, רק מה שאת בוחרת. שואלים מה קרה ? תספרי מה שמתאים לך, תכיני סיפור כיסוי שמרכך את המציאות, שנותן הסבר אמיתי אבל לא עד הסוף, לא את הכל, מה שאת רוצה שידעו, תנשמי עמוק ותעשי את הצעד הראשון. אחר כך כבר יהיה הרבה יותר קל. בהצלחה, אביב.

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית