לאביב...

קראתי את דברייך לאנג'ל...אני מבינה שהמצב קשה . לצערי, יש דברים שלא נפתרים בעקבות שיחה. יש דברים שלא יכולים להיפתר כלל...כאלו הם האסונות והפיגועים שאנו עדים להם, לאחרונה יותר מתמיד. אני יודעת שהמראות, התמונות, זעקות הכאב, הריח הנורא של הדם...כל אלו מחזירים זכרונות קשים בשבילך... והרי גם כך זה קשה מספיק. אני לא רוצה ללחוץ. יש רגעים שעדיף להניח, להרפות. אני מקבלת בהבנה את בחירתך להוריד פרופיל קצת, לסגור את התריסים ולהתכרבל לבדך עם הכאב. גם זו דרך התמודדות, ואם היא נוחה לך הרי שהיא טובה ככל דרך אחרת. אני רק רוצה להזכיר, שברגע שתרגישי שהלבד קשה ומדכא מדי, שבמקום לאגור כוחות את שורפת אותם בנסיון להחזיק מעמד ו... שאולי כדאי לשתף מישהי... אני כאן. ואפשר גם באימייל - בכל שעה. אני מחבקת אותך בזהירות...לא להכאיב, לא לגעת בפצעים הפעורים... באהבה, מישהי

מישהי מיוחדת, כל פעם את מראה מחדש עד כמה את באמת מיוחדת, מבינה ומזדהה, ויודעת להגיד ולעשות את הדבר הנכון. תודה. תקופה קשה בשבילי, אין מה לעשות. צריך לנשום עמוק ולהמשיך הלאה עם מה שיש. מאז יום שישי ששמעתי על הפיגוע ישנתי בקושי שעתיים וגם הן מפוצלות וטרופות. התמונות בטלויזיה מחזירות אותי אחורה בהרבה צעדים שכבר הצלחתי להתקדם קדימה. אני מרגישה גם צורך להתנצל על התגובה המוגזמת שלי, על הרגישות המוגזמת שלי ועל הפגיעות המוגזמת שלי. אני בוכה יותר מדי, לוקחת ללב יותר מדי, ומשליכה על עצמי יותר מדי, אבל כזו אני, נכנסת למקום של האחר מהמקום שלי, ושני הדברים הם קצת יותר מדי עכשיו בשבילי. הכוונה בלתת קצת מרחב נשימה, היתה שקשה לי להתעסק בדברים אחרים עכשיו, חוץ מהנסיון להתמודד שוב עם פחדי בית החולים והמוות והאובדן שעלו בעוצמה שוב ואכן נפערו אצלי פצעים והם שותתים דם, מוגלה ודמעות כאב. ומצטבר לכל זה גם יום ההולדת של אבא שחל השבוע - בלעדיו. בגלל כל אלה לא הייתי גם רוצה להכביד יותר מדי עם הקשיים שלי. סך הכל הם באמת שלי מהמקום האישי והכי מייסר שלי, ואף אחד לא חייב לסבול מהם חוץ ממני. לקחתי את החיבוק הזהיר. ותודה שאת פה, שלך אביב.