לטלי ולכולם
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לפני מספר ימים , שהתרחש "אסון ורסאי" ומיד אחרי הפיגוע , טלי כתבה בהודעתה את המילים "אין לאן לברוח". הבחירה לא ניתנה בידינו.אני חיים על כדור הארץ,וממנו אין לאן לברוח. יש לנו אוייבים מחוץ-מדינות אויב ופלשתינאים. יש לנו אוייבים מבפנים- שרלטנים למינהם ,רודפי בצע וחסרי אחריות. כל יום שני וחמישי המשטרה דולקת אחר אנס חדש. כל יום שני וחמישי איזשהוא מדען מגלה וירוס קטלני חדש באוויר. והמילים היו כ"כ חדות ונכונות-אין לאן לברוח. הם רק יצאו לרקוד קצת בערב שישי... הם רק רצו לרקוד קצת בחתונתם של בני משפחה וחברים. היא רק אצתה לעבור לתומה ברחוב. הם רק רצו לנשום אוויר צח של בוקר יפה... למה הכל חייב להסתיים בטרגדיה?! אנג'ל.
אנג'ל ממי את כאן? ערב קשה ומדכא עובר עלינו ישנת קצת? יצאת?
לא בגלל דיכאון ועוד כמה דברים ביטלתי יציאה ברגע האחרון הם ממש באו לקחת אותי מהבית וסרבתי. טוב גם ככה זה היה לטיילת בת"א... ולישון,אני לא יכולה.לא עכשיו.
ואיך זה משפיע עלי אישית? כל פיגוע,כל אסון,כל סיקור טלויזיוני שרואים בו גופות עטופות בניילון שחור,כל היבט של המצלמה על אריחים ספוגים בדם,כל מכונית הפוכה ומרוסקת,וכל בניין שנשבר לרסיסים, מחזירים אותי אל הכאב של עצמי. ואני שנאת,כ"כ שנאת בני-אדם.הם רעים.יקום חסר מוצא של אנשים רעים שמחפשים לדרוס,לרצוח,לאנוס באכזריות... אני נזכרת בבת הדוד שלי ומדמיינת אותה ,את הכאב שוודאי עברה,את הייסורים עד שאיבדה את ההכרה.אני מדמיינת אותה בפנים,מתחת,מקופלת ישובה,חיה,מחייכת,בלי פנים . והלב שלי מתמלא צער ואני מרגישה כ"כ חסרת אונים על כך שאיני יכולה להשיב אותה,ואני מרגישה כ"כ הרבה כעס כלפי הנהג .ואני מרגישה הכי הרבה כעס כלפי עצמי בגלל הידיעה שגם אם הנהג הכי אשם בעולם,את הנעשה אין להחזיר. אני נזכרת בחברה הטובה.אותה אני מדמיינת שם בעיניים עצומות,ידיה מחוברות בשלווה ואני משחקת בדמיון משחק של "יש" ו"אין", והעולם נראה לי קוסמי בצורה מבהילה ממש. ואני נזכרת בי,בחוויות שעברתי,בהפלה לרצפה,בכאב הנורא שפלח את גופי,ברצון לצעוק שלא התממש ,בכעס על עצמי על כך שוויתרתי לו,שהבאתי את עצמי לידי כך שאהיה הבן אדם הכי שנוא ולא מוצלח על פני כדור הארץ. טלי,אני מצטערת שאני מכניסה חוויות אישיות ביום כזה אבל אני צריכה עזרה. אני לא מצליחה להתמודד כרגע לבד עם עצמי.כבר שש בבוקר ולא עצמתי עין ואני רק מרגישה חסרת אונים ומפוחדת. אני יודעת שהייתי אמורה לחסוך מהפורום תיאורים אישיים וקשים כאילו,במיוחד עכשיו,אבל הייתי חייבת לפרוק.האימייל שלי מסרב לשלוח לך מכתב והאיי סי קיו שלך לא עובד. בבקשה,תגידי שאת לא כועסת...
אני מבינה כמה קשה לך. בולשיט! אני לא מבינה! אבל אני יכולה לתאר לעצמי כמה זה כואב, לראות את כל הסבל הזה, שלא נותן לשכוח את הסבל של עצמך. וזו זכותך לכעוס וזכותך לצרוח, לפרוק את הכל. אנחנו פה להקשיב. להיות איתך. כי גם אנחנו סובלות, וגם לנו כואב. ונכון, יש אנשים רעים בחוץ. אכזרים ממש, שמסתובבים חופשי, כשהאנשים הטובים באמת כלואים בפנים, עם הפחדים שלהם. רק תיזכרי שכולנו נולדנו לאהוב... שלך, polly
אנגל מקסימה שלי, אל תחסכי! אל תשמרי! אל תיקברי עם זה לבד! שלא תעזי! אני פה! היקום מסריח, ואני חושבת שזה בסדר שאת חוויות אישיות שלך ביום כזה. אין יום שיותר מתאים. ובקשר לאירוע המחריד שעבר עלייך, אל תאשימי את עצמך! אל תביאי את זה עלייך! מי שעשה את מה שעשה הוא מנוול בן זונה...... מגיע לו למות, מגיע לו לסבול....לא לך!!!!!!!!!!!! אין לי כוח....אבל את מה שיש לי אני מוכנה להעניק לך, אנג'ל מקסימה שלי.............. I love u !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
