מעשה בכיסא שלא רצה להסתובב

שלום לקוראים וליועצי הפורום, אני בטיפול פסיכולוגי כבר מספר חודשים, ויש משהו שנורא מפריע לי אני לא אוהבת שאנשים מסתכלים עלי, אז ביקשתי מהפסיכולוג שלי שיסובב את הכיסא שלו כדי שלא יסתכל עלי, הוא לא מסכים בטענה שהוא לא מסוגל לעבוד ככה. אני לא מבינה את ההתעקשות מצידו, וכמה שאני מסבירה לו שזה מפריע לי ושאני לא מסוגלת לדבר איתו ככה, הוא לא מוכן להתפשר. הוא חושב שאני מנסה לשלוט בו ושאני נלחמת בו, למרות שזו לא הכוונה שלי. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לפתור את זה. מה דעתכם? ואם יש למישהו פיתרון יצירתי, אשמח להשתמש בו. בתודה מראש. הנואשת.

ערב טוב, אין לי כל כך פתרון יצירתי, אבל למען האמת נראה לי שהתשובה שקיבלת מהפסיכולוג שלך לא כל כך מספקת. "זה מפריע לו", מה הקשר ? הטיפול הוא שלך. שלא תביני לא נכון, אני לא חושבת שהפתרון הוא שהוא באמת ישב עם הגב אליך, אבל אני חושבת שהנושא העיקרי שצריך לעלות בטיפול עכשיו הוא למה קשה לך להסתכל עליו או על אחרים כשאת מדברת, או למה מפריע לך שאנשים מסתכלים עלייך, מאיפה זה נובע. הוא חושב שזה נובע בגלל הרצון שלך לשליטה ולהילחם בו, אבל את טוענת שלא. אז תנסי לחשוב למה כן, מאיפה הצורך הזה בא, ועל זה חשוב שתדברו, פנים אל פנים כמובן. אני לא הייתי שמחה לדבר לגב של בן - אדם, בטח לא לזה של המטפלת שלי, הייתי מרגישה שהיא לא איתי, כשאני חושפת את הדברים הכי פנימיים והכי עמוקים שלי. אבל לך משהו כנראה כן מפריע, ולדעתי זה לא רק בטיפול, וגם את ציינת את זה שזה עם אנשים בכלל, אבל הטיפול הוא המקום הכי טוב ללבן את הבעיה, להבהיר אותה, לראות מה הקושי ולהתגבר עליו. יכול להיות שהעובדה שאנשים מסתכלים עליך גורמת לך להרגיש חשופה יותר או פגיעה יותר, ובגלל זה את פוחדת מזה, אבל אלה סתם אסוציאציות שלי, והתשובה האמיתית היא אצלך. וסתם עיצה - תמיד אפשר להשפיל עיניים או לבהות לאיזו נקודה בקיר, אבל זה באמת לא נכון, ולא כדאי, למרות שכולנו משתמשים בה לעיתים כשאנחנו מרגישים לא בנוח לדבר על דברים, אבל לא כל הזמן, לא כל הפגישה, ולא עם כל האנשים. אביב.

זו שיטה שבה את שוכבת על ספה ואינך רואה את המטפל,רק שומעת אותו... השאלה היא האם את יכולה להרשות לעצמך... כי זה מאד יקר !!!

אביב ערב טוב, קודם כל תודה על התגובה, אני לא ממש יודעת למה זה מפריע לי שמסתכלים עלי, אני מניחה שזה באמת גורם לי להיות חשופה יותר ופגיעה יותר. אבל לא משנה ממה האי נוחות, היא תיפתר אם המטפל שלי לא יסתכל עלי. כמו שאמרת, השפלת המבט הוא אפשרי אבל פיתרון ממש לא נוח כבר כמה חודשים אני ככה.. והצוואר צועק הצילו :). לי לא מפריע שהמטפל שלי לא יביט בי כשאני מדברת אליו, או במקרה שלי.. לא מדברת אליו :))))... זה לא מצחיק כמה מהאנשים אני מניחה.. אני רוצה שיהיה נוח לשנינו, הוא טוען שגם הוא לא מסוגל לעבוד ככה וגם שלא נוח לו, וגם אני מרגישה ככה אבל במצב ההפוך. חבל שאין פיתרון קסמים לזה.. אני יודעת עכשיו ** שיש משאלות שלא יכולות להתגשם**.. השאלה מה עושים עם אותם דברים ואיך פותרים אותם. על זה אין לי תשובה. נואשת

נ' יקרה, לפני מאה שנים, כשהמציא את הפסיכואנליזה, אמר פרויד שהוא המציא את הספה כי קשה לו שמטופלים נועצים בו עיניים שמונה שעות ביום. כיום יש כבר יותר מארבע מאות גישות טיפוליות שונות, ואני בטוח שתוכלי למצוא אחת שתתאים לך. ככל הנראה, המטפל הנוכחי אינו מתאים לך, ואם "כך הוא לא יכול לעבוד", וכך את לא מקבלת את מבוקשך, כנראה שאת זקוקה למטפל אחר. כמו בכל תחום אחר, גם בתחום הטיפול הנפשי כדאי לבדוק לפני שבוחרים במטפל. כאשר תחפשי מטפל חדש, כדאי שתמצאי מישהו שיבין את הצרכים שלך, ויהיה מוכן להקשיב לך ללא קשר עין. אינך חייבת לבחור דווקא בפסיכואנליזה, שבה המטופל שוכב על הספה חמש פעמים בשבוע. ניתן למצוא מטפלים דינאמיים, בעלי אוריינטציה אנליטית, שיש להם ספה טיפולית, ויש גם אחרים שלא יתנגדו לצורך הזה שלך. ומצד שני, האם זה באמת מה שמטריד אותך בטיפול? לעתים הקושי עשוי להיות בעל משמעות רבה להתפתחות הטיפול, וכדאי לבדוק את משמעותו. בברכה, דרור גרין

סליחה על הבורות ! ארבע מאות שיטות ? אתה יכול למנות 200 מהן..? :-) שתהיה לך שבת נעימה

דרור גרין שלום, כשהגעתי לטיפול הפסיכולוגי, לא תיארתי לעצמי שתהיה לי בעיה עם העובדה שהפסיכולוג שלי יסתכל עלי. אם הייתי יודעת יכול להיות שלא הייתי בוחרת בשיטה הזאת. ובגלל שאין בעיה בכימיה ביני לבין הפסיכולוג, אני מנסה עדין למצוא פיתרון. אני מאמינה שאם לא היה מפריע לי שיסתכל עלי, יכולתי לדבר יותר בקלות. שאלת אם זה מה שבאמת מטריד אותי בטיפול, אני חושבת שצריך להתחיל עם משהו, משהו שמקל, יכול להיות שיש דברים גם מעבר, אבל ההתחלה חייבת להעשות איכשהו. אשמח לקבל ממך עיצה, במידה ויש לך, איך ניתן "להסיר" את הקושי הזה. נואשת

נואשת שלום יש לי פתרון אפשרי (אם כי לא כל כך יצירתי). אם תסובבי את הכיסא שלך יפסק מגע העיניים בינכם. האם זה יכול להיות פתרון מתאים? ברמה הטכנית זה יפתור את הבעיה, השאלה האם אכן הבעיה הטכנית בלבד היא זו שעומדת על הפרק. אולי זה פשוט מוזר לפסיכולוג שלך לשבת בחדר כאשר את מתבוננת בו יושב הצידה ומסתכל על הקיר. לי אישית זה בהחלט היה מפריע לשבת בצורה כזו. באמת חשוב להגיע למצב בו יהיה נוח לשניכם לשבת בחדר הטיפול ולעבוד. אני מסכים עם דרור בכך שחשוב שתמצאי סיטואציה טיפולית שתתאים לך. מצד שני המטפל אינו מכונה שמתאימה עצמה לכל מצב, וטוב שכך. סביר להניח שיש תנאים סביבתיים שנדרשים כדי לעשות עבודה טובה, עבורך, ועבורו. כנראה שתצטרכו לעמול כדי לעצב את הסביבה הטיפולית באופן שתתאים לשניכם. ונכון, אני לא מציע לוותר, אולי יעלה בסוף משהו חשוב מהקונפליקט הזה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ! אני מטופלת כרגע על ידי מטפלת טובה מבינה ורגישה , רק חודש , ובנתיים אני מרוצה . גם אני לא סובלת כמוך מבטים נעוצים של בני אדם בפרצופי . על כן כשאני חשה בהרגשה זו , אני מפנה את מבטי ומדברת אל נקודה מסוימת ומידי פעם מציצה לעברה לראות איך התגובה שלה . אם תגובתה היא חסרת תזוזה ,אני ישר מתבלבלת ומדברת במקוטע וכמו כן אם התגובה היא חיובית ותומכת ,אני גם מתבלבלת אז המסקנה היא שההרגשה שלי לא תלויה בתגובותיה של המטפלת או האדם היושב מולי , אלה בעצם מה אני מרגישה בתוכי , אני לא מרגישה חשופה או פגיעה כי אני באתי להחשף ויש לי אמון בסיסי בה . אני גם לא מרגישה נלחמת או שולטת במישהו כי את המלחמות והמריבות השארתי הרחק מאחורי וכשחקרתי בעצמי רציתי מאד לדעת מאיפה הקושי הזה ועד כמה הוא משמעותי לטיפול שלי אז היגעתי למסקנה שעצם הטיפול הוא אקט משפיל (לגביי ) יחסית והנה אני בולעת את גאוותי הטבעית ובאה בכייף לטיפול. ואז במבטיה .אני רוצה בעצם להימנע מלראות איזשהו ליגלוג או זילזול או סתם תנועה שתתפרש ככזו ,(כמובן שמצידה זה לא יקרה ,היא מקצועית ). וכך כשאני לא מסתכלת עליה רוב הזמן אני מדמינת שהיא מזדהה איתי לאורך כל הדרך ואני לא נפגשת אם רגש ההשפלה , אני באה כדי לקבל עזרה פותחת את ניבכי נשמתי ורוצה בכל זאת להיות גאה . וכך אכן אני מרגישה בסוף הטיפול היה לי עוד ניסיון לפני כשמונה שנים גם הלכתי לטיפול בערך שנה וחצי ,ובמהלכו היא החליטה, כדי שהרגשתי תישתפר , נחליף מקומות ישיבה ,שאני אשב בכיסאה והיא תשב בכיסאי ,וכך תשתפר הרגשתי . וכך באמת קרה , אני פשוט המשכתי עוד תקופה קצרה , והירגשתי שאני מספיק חזקה להמשיך לבד . ונעלמתי לה . אני מקווה שעזרתי מעט ושיש לך חומר למחשבה . הכתיבה כאן ועכשיו אליך עזרה לעבור את השעות הקשות של הפיגוע הנורא. ואני לא צריכה למצא רמזים של השפלה .

ד"ר אורן קפלן שלום, מאוד בולט מתגובתך החשיבות שיהיה נוח גם לי וגם לפסיכולוג שלי. ועל זה אין ויכוח. השאלה היא איך מגיעים לזה. בנוגע להצעתך שאני אסובב את הכיסא שלי... אני לא אוהבת שינויים, אני ארגיש מאד לא בנוח אם אסובב את הכיסא שלי ובגלל זה אני לא עושה את זה למרות שהפסיכולוג שלי כבר הציע את ההצעה הזאת בעבר. אני מאמינה שאפשר להתרגל לכל דבר, אם הפסיכולוג שלי באמת ירצה להקל עלי הוא ינסה להתרגל לסיטואציה הטיפולית הספציפית עליה אנחנו מדברים. בכל אופן, תודה על העיצה, (למרות שהיא לא היתה מקורית ממש) נואשת

שלום רב אולי תנסי משהו בכיוון של "גמישות" , דהיינו תסכימי שלא להסתייג חלק מהזמן, חלק מזוית הראיה, וכו? הרי בסך הכל זה לא רק עניין של "כלי עבודה" של המטפל, אלא סגנון התקשורת שלך - שהוא הנושא המרכזי. ואולי טיפ: לחלק מהאנשים שהיה להם קשה איתי בהתחלה, הפיתרון של שיחה טלפונית שמקדימה למפגש - עזר. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

שלום ובוקר טוב , הרעיון של שיחה בטלפון הוא הכי דוחה בכל אופן אותי ,מכוון שלמרות הקושי של קשר העין ,אני עדיין מאד צריכה ,לחוש לראות ולהרגיש את אמיתות דברי המטפל . ודברי היקרים והחשובים מכל חייבים להיתקבל מתוך קירבה מירבית ביותר , ולא דרך שפורפרת הטלפון האטומה . תודה . שלכם בכל עת .