סוף...

בחרתי לי גג, בניין הכי גבוה, קרוב לבית הזה שאני כ"כ שונאת לחזור אליו... וכולם יודעים שכבר אין לי כוח ושהחלטתי לוותר... אבל הם לא מניחים לי...

פולי, אני שמחה שלא מניחים לך. את אולי מרגישה שויתרת, על הכל ויותר, אבל אחרים לא מוכנים לוותר, הם רוצים אותך, מאמינים בך, אוהבים אותך. גם אנחנו... גם אני. המוות הוא אפשרות שקיימת כל הזמן. תמיד אפשר להציץ אליו, לפלרטט עימו (כמו למשל דרך הפרעת אכילה), אבל אחרי שמגיעים אליו, אין דרך חזרה. ולמה לעבור הלאה, ללא יכולת לחזור, אם טרם בדקת ומיצית את כל מה שקיים, את כל מה שאפשר? את מספרת שנותרת מחוסרת כוחות. אז תנוחי לרגע, תני קצת לאחרים למשוך בשבילך בחוטים, הישעני, ואחר זמן מסויים תתחזקי מעט יותר, ותמשיכי הלאה, תמצאי את הדרך, הדרך שתאפשר לך למצוא את המסלול שלך, של חייך. איתך ובשבילך אימתי שתרצי, טלי פרידמן טלי פרידמן

למה את רוצה שיניחו לך? כדי שתוכלי לחזור לסורך? אני מבינה למה את רוצה שיוותרו.....זה מובן בהחלט..... ואני לא אהיה צבועה ואני אגיד לך שהמוות היא לא הדרך הכי קלה ופשוטה - לברוח! כי אותי זה לא משכנע.... אבל אני חושבת שהאופן שאת רואה ת'דברים, זה כאילו.....: או הפרעת אכילה או מוות...... אני צודקת? תתקני אותי אם אני טועה... אני פה..... אלא אם כן.....

וואו. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, בתור אולטימטום שכזה. הנחתי שהפרעת האכילה היא רק תחנה אחת לני המוות, והיא זאת שמובילה אותי אליו. אבל את יודעת מה, יש משהו במה שאת אומרת... אולי כי אני לא מכירה ת'חיים שלי בלי זה. אולי אני פוחדת מהחיים בלי זה.... שלך