לטלי,אביב ומישהי

תודה על התגובות החמות והמחזקות. טלי- "שתי סטירות" או "סוף למלחמה הפנימית" או "שתי סטירות ששמו סוף למלחמה הפנימית.מה זה משנה?!העקר שמשהו התחיל לזוז. את אומרת שאת מרגישה אותי אחרת עכשיו,אמיתית. ובכן,נתתי פה בפורום את משל העורות.לדבריי, החלמה מאנורקסיה היא כקילוף עורות.לאט לאט ובזהירות מורידים את קליפת העור הגסה,שכבת ההגנה,ואח"כ ערכים תיקונים בעוד ועוד רבדים של העור. הבעיה היא עם הורדת השכבה העליונה(שאצלי כבר החלה להסדק ולהתפורר).מערכת העצבים חשופה עכשיו,חשופה לגירוי,חשופה למגע אפילו הקל שבקלים שמביע דאגה.גם הוא נבחן בשבע עיניים קפדניות ובוחנות טרם מותר על ידי.כל מגע צורב,כל מגע כואב אבל כל כאב וצריבה כזו מפתחים בי חסינות אחרת,טובה יותר שנוצרת על דרך ההתמודדות עם הכאב ולא ע"י המנעות ממנו. קשה להיות "אני האמיתית".אין לי מושג איך יקבלו את הכאב שלי האמיתי.לפעמים גם אני לא מקבלת אותו ומרגישה שהכאב שלי נמצא מחוצה לי,הוא לא שייך לי. כל הזמן התמודדתי בעצמי,והתמודדתי טוב עד הרגע שהלכתי לאיבוד ובמקום לנצח במערכה היא ניצחה אותי. קשה לי להודות שאני רק בת 19 וכבר יש מאחורי היסטוריה של חיים שאני לא מאחלת לאף אחד.קשה לי להודות שהיו לי חיים לא קלים. קשה לי להודות שהיה איזשהוא שלב שהכאב שלי התפרץ ממני בכל מיני דרכים,שלא יכולתי כבר להסתיר אותו. ואני מחפשת את הנחמות הקטנות לדוגמא ממוצע הבגרות הגבוה שלי, הקבלה שלי לקורס באוניברסיטה עוד שהייתי בכתה י"א וכו', הם אילו שעוזרים לי לגלות שיש בתוכי כוח לעשות דברים גם על רקע של כאב ובדידות. בינתיים תוך כתיבה לך...הודיתי בהרבה "קשה לי".נחמד...:-) לאביב- כן,הגעתי לנקודה שהחלטתי להעיף את המחלה הזו ממני ולהלחם בה עד הסוף. היום למשל היה לי יום קשה.(ועוד הלכתי לעבוד אחריו).היה משעמם,היה ארוך ואח"כ הפך להיות מתיש.בכל זאת ניצחתי כבר את היום ה-22 ועל ימים כאילו אני גאה.לא על הימים הקלילים והנעימים. אמרת משהו בקשר לכך שקשה להודות שצריכים עזרה.נכון קשה.לי היה קשה מאוד.תמיד הייתי חזקה,שמרתי על אמא שלי יותר מאשר עלי.נשארתי איתנה בשבילה כדי שייסורי המצפון שלה לא יגרמו לה לעשות דברים שיזיקו לה.סיפקתי את כל הגחמות שלה כולל זו שאהיה רזה (משום מה אצל המשפחה זה איזשהוא מדד ליכולת).זה עוד התחיל ממש מוקדם,מגיל 5 שעוד באמת הייתי קטנה ורזה והם פחדו שאני אשמין.נתנו לי תפריטים שהיה בהם יותר "אין" מאשר "יש". גם עכשיו ההתמודדות היא לבד.אני לא מערבת אותה ובטח לא את אבא שלי.הדבר היחיד הוא שאני גרה כאן כדי שאני אוכל לעבוד ולממן טיפול. ניסתי לספר לה משהו והיה לה ממש קשה להתמודד איתו שהיא התכחשה ולא התווכחתי איתה.הקשר היחידי שיש לי עם אמא שלי בינתיים הוא שלפעמים היא נכנסת לי לחדר ומסתכלת על הדברים האומנותיים שאני עושה.היא מאוד אוהבת כאילו.ממנה למדתי את זה.היא יושבת ומסתכלת.מבקשת ללמוד דברים מסוימים ונותת טיפים.זה הכל. מישהי-עניתי לך בעץ ותודה רבה רבה רבה:-) לילה טוב לשלושיתכן וסופשבוע נעים(אמ'לה איזה פחד)!

שיהיה גם לך, אנג'ל, סוף שבוע כמה שיותר קל ונעים, את בדרך הנכונה... שלך, טלי פרידמן

אנג'ל, אני שומעת אצלך דברים שאני אמרתי בעבר כמו חוזרים על עצמם, וזה מזכיר לי איפה הייתי ממש לא מזמן, למרות שהזיכרון קיים אצלי חד וברור גם ככה. אני יכולה להגיד לך לגבי אמא, שהדברים מתגלגלים עם הזמן גם. לי היה מאוד קשה להתמודד עם אמא שלי. היא היתה החלשה, צריכה את התמיכה שלי בהתמודדות עם המוות של אבא, ולא יכלה להתמודד עם הבעיות שלי והקשיים שלי. אבל לאט לאט היא מתחזקת ואני מתרככת ושתינו מתקרבות. בעיני זה שאמא שלך רואה את הדברים האמנותיים שאת יוצרת זו התקרבות אלייך ולבעיה. זה בדיוק כמו שאמא שלי עכשיו קוראת את השירים שלי. היצירות שלי ושלך משקפים במידה מסוימת את הקשיים ואת הדברים שאנחנו מתמודדים איתם, וזו דרך לחבר את אמא לזה, דרך עקיפה אמנם, אבל גם דרך יפה ועדינה. לא להפיל את הדברים כפצצה, כמשהו שהיא לא יכולה לקבל ולהתמודד איתו, אבל עדיין לשתף אותה בתהליך. ניצחת כבר 22 ימים, תמשיכי הלאה, את יכולה לעשות את זה. אני מאמינה בזה עכשיו, ואני מודה שבעבר לא האמנתי, ואני מקווה שאת לא כועסת על הכנות שלי, ועל שאני אומרת את זה ישירות. האמת היא שנראה לי שגם את פעם לא חשבת שתוכלי לצאת מזה אבל עכשיו גם את מאמינה בזה. יש שינוי רק תמשיכי ללכת איתו הלאה, לא לנוח עדיין על זרי הדפנה, אלא להמשיך להתמודד עם הקשיים ועם הדברים שעולים בעקבות הפסקת ההקאות. אני עושה את זה עד היום, לא מוותרת עדיין בכלום, ועובדת קשה על עצמי בטיפול כדי שבאמת זה לא יחזור, כדי שבאמת אני יוכל להתמודד עם הדברים בדרך הנכונה, ולא אצטרך להשתמש שוב בכלי הפגום של ההקאות. תמיד יש לי מין הרגשה כזו, שאם אני עשיתי את זה, עם כל הייאוש והדיכאון וחוסר התקוה והאובדן והרצון לוותר ולהרים ידיים ולסגת ולחיות עם זה כמו שזה ואחר כך פשוט להתאבד, אז כל אחד יכול. ונכון, אני לא קנה מידה להשוואה אולי, וכל אחד מאיתנו בא להפרעה ממקום אחר עם מטען אחר ומסיבות אחרות, ובדרגת חומרה אחרת, ועם מספר שנים אחר בתוכה, אבל אני חושבת שאני כן באיזשהוא מקום, יכולה להוות דוגמא לכך שאפשר, ולא משנה מאיזה נקודת מוצא מתחילים, ויש עוד כמוני, שיכולים להוות דוגמא, ככה שזה לא בלתי אפשרי. שלך, אביב.

העקר שעבר... בכל אופן יפה שאת מוצאת דברים שלך בדבריי.אמרתי שאני לא אטומה ואני מפנימה.הבעיה שהאישיות הפנימית שלי כ"כ עצמאית שכל הדברים שאומרים לי "מחכים בדלת" ורק כשאני לא מוצאת מוצא אחר,אני מכניסה דברים שהם לא שלי ללב. אבל הזכרתי את התרוקנות הלב ואת הטפטוף של דברי האנשים מהמוח,בו הם מעובדים, אל הלב,בו הם נאגרים ונעשה בהם השימוש בשעות קשות. גם אני מצאתי דברים שלי בהודעות שלך הרבה פעמים:-). זה רק מסביר לי כמה שבני האדם דומים בבסיסים והאופי שלהם מופעל ע"י עקרונות דומים. בקשר לכנות שלך,זה בסדר.אני יודעת שיצרתי רושם של אחת שלעולם לא תצליח לצאת מהבעיה. אני לא חשבתי ככה.אני ידעתי שאני יכולה ושאני אצא מתישהוא , אבל הפחד מלנסות מנע ממני בכלל להתחיל.העובדה שהיו לי נסיונות לא מוצלחים וטיפול שהזיק לי מאוד (זה גם קורה) מנעו ממני לנסות. פחדתי שבגלל הלחץ שלי והחרדה שוב תווצר "הנבואה שמגשימה את עצמה". הוצבתי במצב שהייתי חייבת להפסיק,זה היה הכרח.זה היה מצב שהייתי חייבת להפסיק למען ההווה ולא למען העתיד.כאן בערך נפל האסימון. וכמובן הטיפול, אני רואה את ההבדל בין טיפול שדי מכריחים אותך לקחת ,לזה שאת בוחרת,עם מטפלת שאת בוחרת,עם היכולת לפתוח ולהגיד הכל. אני רק מקווה שיום אחד אני אוכל לסלוח לעצמי על מה שעשיתי לעצמי, ולקבל בהבנה את התקופה הקשה שאני עוברת ומנסה לשים מאחורי. ובנימה זו של אופטימיות וחוסר וודאות, בוקר טוב לך, וסופשבוע נעים,אנג'ל. נ.ב.בקשר לאמא שלי.אני לא יודעת עם זו ההתקרבות שלנו.אף פעם לא היינו ממש קרובות.תמיד אהבתי אותה אבל היה בינינו "מחסום".אף פעם לא ערבתי אותה בכלום,כי היתה מגיבה בקושי,ובעצבים וכעס ודמעות,והיה לי קשה עם זה. הקטע האומנותי מחזיר אותי באופן די רומנטי לעבר,שהיא היתה קונה לי כל מיני עבודות יצירה והיינו יושבות בלילות בחורף והיא היתה מראה לי איך עושים אותן. ככה קרה לי גם בשבועות...זה החמיץ את הלב.אמא שלי הכינה לנו שולחן חג מושקע ויפה,אבל במבט שני מסביב לשולחן,הכל היה ריק,המשפחה התפרקה..את בטח מבינה על מה אני מדברת.