אביב - יופי! יופי! יופי!

אני מצטרפת לכל הברכות , ומאחלת לך להפסיק לספור , כי אז ... נו טוב את בטח יודעת ,אני לא צריכה לספר לך. היום אני לא במצב כל כך טוב. לא באשמתי - אני לא שולטת על זה. מה שקורה זה שהילד שלי חולה. יצא לו הרפס מסביב ובתוך הפה ,וגם בטוסיק (אין כמו טוסיק של תינוק!!) וברגליים. והוא די סובל , ולא מצליח לאכול. כך שאני קצת מודאגת , וזה גורר אותי למטה למטה ... אל החרדות שכבר כמעט והצלחתי להעלים. ואני יודעת ואומרת לעצמי כל מיני דברים הגיוניים , אבל זה לא עוזר. ואני צוללת לעולם של הלחץ בראש והגועל מכל דבר. זה הבאסה בכל המצב הזה. זה פשוט חזק ממך , בדיוק כשאתה צריך להיות חזק. ואם זה לא מספיק , אז גם בעלי חולה. מאתמול בלילה הוא מתפתל מכאבי בטן. כך שאני צריכה לדאוג לשניהם. ואצלי אין דאגה קטנה. זה תמיד מנופח מעבר לכל פרופורציה. ככה זה היה מאז ומעולם. אבל - יהיה בסדר. זה לא יגרום לי להתייאש. כבר הגעתי למצב שאני לא מתעוררת בבהלה משינה ( חוץ מהיום שזה חזר לי) ואני כבר שבוע ללא פרחי באך ( לא מבחירה , פשוט נגמר לי , והתור שלי הוא רק ביום שישי , ואני אמורה להמשיך לקבל אותם בנוסחה קצת שונה). אז למה להתייאש??? ומה שלומך (סליחה שזה בא באיחור פשוט הייתי חייבת להתפרק...)? רציתי לשאול אותך משהו , אבל אני אעשה זאת בהזדמנות אחרת- פשוט אני צריכה ללכת לטפל בחולים. בילי

בילי יקרה, קודם תודה על האיחולים... ואני לא כל כך רוצה עוד להפסיק לספור, זה עושה לי כיף... אפילו שאני יודעת שהשארתי את זה מאחורי... אבל תראי כמה פינוקים קיבלתי היום, לא בא לי לוותר על זה עוד... אולי בעתיד... ואולי לא... לטפל בחולים זה דבר קשה, מי כמוני יודע, בייחוד בילד הקטן שסובל, ולא כל כך יודע לבטא את עצמו להגיד כואב לי ולסבול בשקט, אלא צורח ומנדנד, וגם בבעל זה לא פשוט. אני מכירה את זה מאבא שלי, את תחושת חוסר האונים קצת, שאי אפשר לעזור, למרות שרואים את הסבל. אבל זה רק פצעים בפה ורק כאב בטן, ובתקוה תוך יום יומיים הכל יעבור. זה טבעי שדווקא עכשיו החרדות צפות שוב, אבל זה גם צפוי שהם ירדו חזרה שוב כש"הילדים" יבריאו. יש ימים קשים יותר לכולנו, יש ימים דכאוניים יותר לכולנו, אבל היו ויהיו גם טובים יותר. להתייאש ? אני לא מוכנה לשמוע על זה בכלל. אוטמת את האוזניים וצורחת "לא !!!" אבוי לך, אני מיד באה לעשות נו, נו, נו... גם לך כן... אני צוחקת, אני יודעת שאת לא מוותרת לי עכשיו, תקחי את זה כנפילה רגעית, וכשהדברים יחלפו, הקשיים קצת יעברו, ואת תתאזני. עברתי כבר הרבה משברים כאלה, אז אני יודעת. מין תחושה כזו, שארועי החיים יפילו אותנו, אבל הם לא, הם רק אבן נגף בדרך, שאנחנו טיפה מועדים עליה, ומיד מתיישרים מתאזנים וממשיכים הלאה. כשבא לך תשאלי מה שרצית. אני פה. שלך, אביב.