אבא שלי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום לכולם אבא שלי בן 51 והוא עד כמה שנראה לי במשבר גיל העמידה אבל הוא לא מודה בזה לא מדבר על זה הוא בעצמו אדם מאוד מופנם שקשה להפתח. מצב רוחו דיכאוני בלי שמחת חיים והוא מוציא את תסכולו על ילדיו היותר קטנים... לא צריך להיות גאון כדי לראות שמצבו בכי רע...וגם עם אמא שלי הוא לא מסתדר והם כנראה על סף גירושים (לא בגלל הנושא הספציפי הזה).... מה לעשות בתור הבת הבכורה..שעצוב לה לראות את אבא שלה מתפורר מול עיניה?
לימור יקרה, אבא שלך צריך לשמוח שיש לו בת שדואגת לו כך. הצירוף של גיל המעבר וקשיים בחיי הנישואין עשוי ליצור מצב בלתי נסבל, וחבל שהסביבה כולה סובלת מכך. את, כמובן, אינך יכולה להתערב בחייו ללא רשותו, אבל במצבו הבנה ואמפתיה והרבה אהבה עשויים בהחלט להועיל. אם יש לך זמן להיות בחברתו, אולי אפילו להזמין אותו לבלות אתך זמן פרטי משלכם, ופשוט להקשיב לו, יהיה בכך משום סיוע חשוב. אין צורך לפנות אליו במישרין ולומר לו שהוא זקוק לעזרה, או אפילו לטיפול. אם פשוט תבלי זמן בחברתו ותאפשרי לו לדבר על עצמו, יתכן וזה יקרה מאליו. ובמקביל, אני משער שגם אמך ואחייך זקוקים ליחס כזה. שיפור האווירה בבית תסייע לכולם לנסות ולמצוא פתרונות. בהצלחה, דרור גרין
אני מצטרפת לדרור וגם... אינני יודעת בת כמה את אבל לילדים יש נטיה לקחת על אחריותם את מצב הרוח של הוריהם, את מצב היחסים בינהם וכו'. חשוב שתביני שכל אלו לא באחריותך או באשמתך ושלא תקחי על עצמך תחושות אשם שלא צריכות להיות לך. אבל, בלי קשר לאחריות או לא, את כן יכולה לעשות דברים כדי לעלות את מצב הרוח בבית, לקחת את אבא להליכה למשל. חשוב גם שתהיי מודעת לרגשות שלך, איך כל המצב שנוצר בבית גורם לך להרגיש?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
