אודי יקר.

גם היא לא פה..אז...סליחה על החרדה. על רגשות הבדידות הקיומית. על היותי כזו...יודעת שאתה מיטיב עימי, שאתה מסביר על ההעדרות. גם היא הסבירה מדוע היא נעדרת ונעדרה בתדירות שלא אופיינית לה.....אז...מפרגנת בגדול שיש לך וגם לה חיים ונהנים..ברור לי שאני בעייתית במצבים כאלו וילדותית....אז נתראה. מתישהו. אומר ששיתפתי בכוונה בדבר גדול ומפחיד והיא כהרגלה שאלה אם מתאים לי ואם אהיה בסדר....ואני אלופה בהפרדות כשממש יודעת שצריך להחזיק לעומת התפרקות שגם ישנן לעיתים....בקיצור תחזור בשלום. וסליחה על כעסים ו...מקווה שתהנה כמה שיותר. נשמע מלהיב.

הי מיכל, את אמיצה. הרשי לי להאמין שלא את בלבד מרגישה ככה. בכולנו עלו מחשבות דומות ואת העזת לרשום אותן. מחשבות כאלה יותר רגשיות ופחות הגיוניות. יותר עובריות. מבלבל. הן ישנן. אנחנו מכירות את תחושת האשמה המתלווה אליהן, והפחד לחטוף בהבעתן. אלליי, מה שנקרא. לא בכל מקום מותר לגלות אותן. אלא, בעיקר במקומות טיפוליים, כי אנחנו איכשהו מבינים שאולי יש כאן עניין של עוצמות בעלות נפח גדול מה'רגיל'. לכן התכנסנו כאן :-) ובכל מקרה, גם בטיפול - אם מדברים את זה - על איך הרגשת מול הסיטואציה ולא 'יורקים' את זה ומטיחים במטפלים, זה, כנראה נעים יותר. אבל גם זה קורה וגם זה. קשה להיות (גם) מטפל. אני סוג של מטפלת, אחרת, אמנם, והחופש המקסימלי שהרשיתי לעצמי לקחת בעבר היה יום אחד של בחילות והקאות. יש מה ללמוד. צריך ללמוד להנות. אני מקנאה. בימים האחרונים, בחודשים האחרונים, אני מרגישה רע, וכן מגיעה לעבודה מתוך ציפייה לסופ"ש. נדבר, סוריקטה