אני לא מצליחה להיות בקשר עם אנשים

ברמה הרגשית. יש לי את המח. התבונה. ההגיון. אבל לא רגש.. אני לא מצליחה להרגיש את החיבור. חיבור אמיתי. רק כאבים יש לי במקומות האלה. לא יודעת להתחבר. עושה בכאילו. סתם מגעי אינטרקציה ותקשורת אבל לא אינטימיות רגשית אמיתית. רק כאב יש שם. ולא יודעת. אין לי מושג מה הבעיה שלי. גם זה שהוצאתי פעם נכות בביטוח לאומי או העובדה שאני לא עובדת כרגע וגרה עם ההורים גורם לי להרגיש תלישות חברתית בראש שלי מהפחד שאנשים כן מצפים שאעבוד או משהו. אני עצמאית בתכלס. עבדתי מספיק כשכירה בתחום שאני מנסה להפוך לעצמאית בו עכשיו... זה לא עניין של שיפור הפרנסה עכשיו אלא בעיקר רצון להתקיים מהיצירה של עצמי בתנאים שלי ובקצב שלי במקום ליצור יצירה של אחרים בתנאים שלהם ובקצב שלהם . עצמאות זה דווקא פחות משתלם כלכלית כי יש הרבה הוצאות מסביב לפני שבכלל רואה רווח כלשהו . אני לא שם עדיין. מקווה להצליח בסוף. אבל כל הביניים הזה שאין לי שום מיצוב יציב מבחינת עשיה. איפה מכניסים פה זוגיות? איפה מכניסים פה אהבה? איפה מכניסים פה קשרים? אני רוצה ולא יודעת איך. חסומה. הלכתי לאירוע חברתי גדול . קבוצה שמתכתבת המון באינטרנט. סוףסוף נפגשנו. לא הצלחתי להרגיש חיבור רגשי וקרבה לאף אחד. הכל היה דיבורים מנומסים שטחיים אני לא מצליחה להרגיש חיבור אמיתי. לאף אחד. רציתי לאהוב את האקס. כן היו לו תארים והיה לו כסף והוא נראה טוב וברור שזה השפיע שבגלל נתונים כאלה רציתי אותו. האם זה הפך את האהבה שלי לפסולה? לפחות שווה? היו לו גם חסרונות והייתי מוכנה לקבל אותו. אבל הוא לא אהב אותי ולא קיבל אותי. סתם העביר את הזמן איתי... אני לא מצליחה להבין מה זאת אהבה ומה זה קשר קרוב אמיתי. כזה שאין בו מסכות שאפשר להיות גלוים. ואצלי אם אהיה גלויה יש הרבה אנרגיה של כבדות ויאוש. מי בכלל ירצה להיות קרוב לדבר הזה??? מאחורי כל החיוכים.... אוף בחיים אני לא אדע מה זאת קרבה אמיתית. בעולם הזה אף אחד לא מתאים את עצמו אליי בצורה שתאפשר את זה. וצחוק בגורל? הפסיכולוגית עשתה הכי גרוע!!! חשפה לי את הפצע בצורה הכי גרועה וטראומטית. שתתבייש הקולגה שלך אודי. רשלנות טוטאלית היא הייתה. כל הזעקות שבר שפרצו שם... מה היא חייכה לי מול הכאבים? מילה זבלים אחרים נרקיסיסטיים בעולם אבל איש מקצוע?? איכס. אהבה אמורה להיות רוך וכנות ואמון וכוונה טובה..את מי זה מעניין אם לאדם שלידך יש אנרגיות נמוכות ככ של עשיה? אנשים מחפשים אנשים שיתנו להם אנרגיות. לא יקחו מהם. מה יש לי לתת? למה אני מרגישה ככ לא מתחברת לאנשים אחרים בעולם הזה? בטוחה שהם לא רואים עליי את זה. אני יודעת להעמיד פנים שאני רגילה אבל אני לא מסוגלת להיות בקרבה מתמשכת פשוט לא. זה מאיים עליי שפתאום כל הריקנות התיהומית של החיים הריקים שלי תחשף. בקושי עושה משהו עם עצמי... איך אנשים מתחברים ככ בקלות ומהר? שוב דחיתי מחזר. הוא אמר שהוא מחפש אהבה. אמרתי לו שאני לא בנויה לאהבה כרגע והאמת שחשתי ציניות כלפיו. הצורה שבה הוא דיבר על 'אהבה'. הוא באמת מאמין בזה? כי אני כבר לא. לא יודעת אם אי פעם האמנתי. אבל כן רציתי.. רציתי להשתייך לחיק ויאהב ויטפח אותי. אז מה זאת אהבה עכשיו? בקושי מצליחה לטפח את עצמי, אין לי כח לעוד אדם שיכנס לתוך המשוואה הזאת. שלא לדבר על ילד... לבד זאת הפשרה הנוחה של חיי. האם זה באמת נורא ועצוב ככ? אולי זה דווקא לגיטימי כמו כל בחירה אחרת??

מימה, הרבה עצב נשמע לי בהודעתך הפעם, למעט פסקת הזעם על 'הפסיכולוגית'. עצב מקרב. זעם מרחיק. כך אני חושבת. ומימה, חושבני שלא בקלות ולא כל כך מהר. בעיניי, גם ה'בקלות' וה'יותר מידי מהר' לא מחזיקים מים ומתפוגגים חיש. ואת יודעת, הקצבים שלי מאד איטיים לפעמים. זאת אני. לבד בלי תמיכה זה עצוב :-( שלך, סוריקטה

את יודעת מימה ... זה מאוד כואב לקרוא אותך .. ויחד עם זאת את עם יד אחת מקרבת ועם יד אחת הודפת ... ואני שואלת את עצמי .. מימה מה את באמת רוצה /צריכה מאיתנו . איך ניתן לעזור לך לתמוך בך להיות אתך שם בלבד .. כשאת גם לנו לא מאפשרת להתקרב . מכירה את הרצון להיות זאב בודד ....ובכל זאת . מימה עם את באמת רוצה לשנות ...וללמוד להיות בקשר עם אנשים אז כאן זה יופי של מקום ולמידה..... אפשר להתחיל עם להגיב לנו כשאנו כותבים לך ..

כל כך דייקת במילותייך למימה, בעיניי. סוריקטה