סוריקיטה יקרה

חושבת עלייך הבוקר ..על התהליך שאת עוברת על החרדות על הפחד על האומץ ... על החשש מהלא נודע ועל התקווה מהלא נודע ..... חשבתי על זה תוך כתיבת התודות על המקום שלי הכאילו מפוייס הכאילו שלם ורגוע ועל הגוף שמראה סימנים שלא ככה הדבר.... אני רואה אותך מדברת על חולי על קושי לקום ...ואת נשמע לי דוחקת את זה כמו אומרת אני יכולה לו ...מקווה שלפחות בטיפול את מדברת על הפחד על ההשלכות על התקווה .. בא לי עכשיו לפתוח עץ כזה שילבלב ,עץ של תקווה.... רוצה להגיד לך שאני חושבת עלייך משדרת אלייך אנרגיות בריאות ומבריאות כאלה שיביאו אותך למקום של עשייה שיעריך את היכולות שלך שיעזור לך להאמין בהם וירים אותך עוד ועוד למעלה למקום שאת יודעת שאת שווה ומגיע לך מכל הטוב שהעולם הזה יכול להעניק לך ... כמו העץ את מלבלבת מאמינה שבזמנך את גם תיראי את הפירות ....אז בהצלחה אהובה ....השמים הם הגבול ואת כמו הנשר דוהה אל המרחב חיבוק ענק ענק

הי אביב, פתאום אני חושבת לי שמה שאולי הכי מפחיד הוא מצבי הכלכלי בזקנה. כשאהיה חלשה יותר ותלויה. לקשיש הדל, החולה והערירי, בו אני מטפלת, התמזל המזל ויש לו אותי בצמוד. אני בשלב זה עדיין בודדה מידי. אבל ימים יגידו. והיי, קבעתי ראיון לבחינת המשכי עבודה שלי לזמן הקרוב. אנשים טובים ממליצים עליי. שלך, סוריקטה