בא לי לפרסם את השם שלה (לא אעשה)

בא לי שכל העולם ידע מי הפסיכולוגית המטומטמת שדחפה את הפטרנליזם שלה לתוך הנפש שלי ולחצה עליי למצוא עבודה במקום פשוט לתת לי את הזמן והמרחב להתפתח. הכניסה לי עאלק 'מציאות חיצונית' לפרצוף באלימות. אמרה לי פתאום באחד המפגשים ש'ההורים שלך לא יחיו לנצח'. ניסתה לזעזע אותי שאין זמן. שהכל בוער. דחוף . אוזל. ביצעה דריכת רגל גסה בתוך מרקם הנפש שלי . הבת כלבה הפושעת הקלינית הבכירה הפושעת!!! זה שהחוק לא מכיר בפשעים שלה לא הופך אותם לפחות פשעים. באיזה זכות היא הכניסה אותי לטירוף של דחיפות ביחס לזמן שחולף??? שיסעה אותי מעצמי ומהחיבור שלי למרכז עצמיותי וערערה הכל. באיזה זכות??? והנה אני גרה בבית עם ההורים עכשיו ולהם שלום. עבר כמעט עשור מאז הפסיכולוגית המושתנת ההיא וההורים שלי עוד כאן.חיים. אז מה היה דחוף לה לבשר לי שהם לא יחיו תמיד??? בשביל מה לי לחשוב על זה עכשיו??? או אז??? לפני עשור?? למה היה ככ חשוב לה לייצר זעזוע בנפש שלי לבת כלבה הקלינית הבזויה?? במקום בעדינות ובאצילות לספק לי מרחב בטוח ונעים ומזמין לתרגל בו כישורים ולהזין את עצמי. לצמוח. להתפתח. לפרוח. להתחבר למקורות היצירה שלי. שום דבר מזה היא לא קידמה בשבילי. רק דחפה לי זמנים שנקטעים. זמנים שמסתיימים. רצפים שמתערערים. תנאי מסגרת שמבזים . הלוואי שהיא תמות. אני מימה ואני שונאת את הפסיכולוגית שטיפלה. שונאת את התהליכים ההתערבויות והאמירות שהיא אנסה לי על הנפש שלי על דעת עצמה החד צדדית. ואני חושבת שהרשלנות שלה זה פשע!!! וחבל שאי אפשר לצעוק את זה גם מול בית החוק ולפטר אותה לצמיתות שלא 'תעזור' יותר לבני אדם. שתלך לעשות הסבת מקצוע. תהיה סטייליסטית או משהו, כי בנפש האדם היא לא מבינה כלום!! אודי מקום שבו היו אמורים לעזור לי ולתמוך ולהיות בעדי ובשבילי רק ניסו לאנוס עליי דברים חיצוניים וזרים לצרכים האמיתיים שלי. זה לא טיפול אודי!!! זה לא היה טיפול. זה היה ביצוע פשע אלים נגד הנפש. עשר שנים של זמן שאולי עם מטפלת נורמלית לא הייתי יוצאת עם כאלה משקעיים נוראיים ומרמור. ועוד שילמתי לה על זה. שילמתי לה כדי לפגוע בי???? לא!! שילמתי לה כדי לעזור לי. אבל היא לא עזרה. היא בלבלה את המח איך ההורים לא יחיו.. הייתי צריכה לענות לה על זה שגם היא לא תחיה לנצח . ולאחל לה שבעצמה תמות.

משפט שנחרט ונטמע בזיכרוני: "היות קורבן. לא מצדיק. להתנהג. באופן. מגעיל."

ומימה, חוששני, שלו היית הולכת ברחוב ומנבלת כך את הפה בקול רם - סיכוי סביר שהיו חושבים עליך שאת פסיכוטית. זה לא נראה טוב. את יודעת להיות יפה. אולי תראי את זה גם לנו? סוריקטה

שאלה לכולן, ופרט לך מימה - כשאת במצב שונה (אולי במצב תודעתי אחר) ואת מסתכלת על הודעות כאלה (את חוזרת ומסתכלת?) את מזהה את עצמך? את זוכרת שרשמת אותן? סוריקטה

סליחה אבל קשה לי עם כל האלימות הזאת, קשה לי עם השימוש במילה אונס, קשה לי לראות אותך מתבוססת ולא מרפה, קשה לי לראות שמותר להגיד את כל זה כאן למרות שזה גורם אי נוחות גדולה ואסור להגיד דברים אחרים שקוראים להם טריגר. מימה, בבקשה, תמשיכי לכעוס אבל תנסי קצת אחרת? אולי רק בלי הקללות? במילים אחרות כועסות? בלי אלימות?

מימה, חמודה שאת :-) אפילו שאת כועסת את מצחיקה... סליחה אם זו לא תגובה מתאימה