אם....................................

אם הייתי נולדת לא פג זעיר אלא תינוק ששהה ברחם 9 תשעה חודשים. אם אמא שלי הייתה אישה יותר מפותחת פסיכולוגית שיודעת להתייחס לרגש להכיל ולהתמיר אם אבא שלי היה יותר מעודד עצמאות בטחון ויוזמה במקום לגונן אם ההורים שלי היו פחות רבים ומבקרים זה את זה ויותר מתקשרים באהבה עם גילוי רגש וחום אם אחי היה פחות מציק לי בילדות האם הייתי כיום אדם אחר עם מבנה אישיות אחר וגורל תפקודי אחר? אני עייפה. הגוף שלי עייף. הנפש שלי עייפה. יש לי גוף בריא אבל נפש מאד עייפה. למה? למה הנפש שלי ככ עייפה? למה אני ככ לא אוהבת לפעול? לעשות? להתאמץ? למה כל הזמן יש לי מחשבות ועוד מחשבות ועוד מחשבות? זכרונות תקועים.. ולמה אין לי רצון חזק ותשוקה גדולה לחיים? לחוויות? ולפעמים כן יש לי. לפעמים יש! אבל אז אני מרגישה שאני צריכה מישהו לידי שישתתף איתי בהתרגשות, שיקח יחד איתי חלק במימוש התשוקה. שנצבור יחד חוויות טובות ואני אמלא את עצמי בזכרונות טובים והקערה תתהפך על פיה.. אבל אין מישהו כזה. ומגע עם אנשים קשה לי. ואני מתביישת ברמות התפקוד שלי כי אין לי איך להסביר את זה. למה אני עושה ככ מעט ולאט בזמן שאנשים עושים ככ הרבה ומהר באופן יחסי? אין לי איך להסביר את זה. למה אני ככ הרבה פחות נמרצת? אז טוב, פעם היו לי הפרעות אכילה וחתכתי את עצמי כדרך להתמודד עם רגש מציף, לא הייתי מודעת לטראומות נטישה או חוסר החזקה.. עברתי טיפול. בעצמו היה טראומטי. עכשיו אני מודעת. לא חותכת. לא מזדהה עם הפרעת האכילה בשום צורה. מנסה לבנות את עצמי. לעשות עם עצמי משהו כדי שתהיה לי זהות מקצועית וחברתית וכרטיס ביקור מול העולם שהוא לא רק 'גרה עם ההורים' אבל האמת ש.. אני מסתכלת על אנשים שהכרתי ורואה איך תוך שנה שנתיים שלוש הם זינקו קדימה- מצאו זוגיות, הקימו עסקים קטנים, הרחיבו את חייהם החברתיים. בונים לעצמם עתיד. בתוכה שעוד × שנים אראה אותם עם משפחות וילדים. ואני? לא הרבה הצליח לי ומה שכן נראה זניח בהשוואה. נראה כאילו אני נאבקת על כל פיסת תפקוד. ואני חווה את העולם כמו גירוי. למדתי כלפי חוץ קצת להסתיר אבל ... מה עם הכלפי פנים?? אמרה פסיכולוגית אחת שאני 'בלי עור'. לא יודעת. אני מתגעגעת למטפלת האחרונה שלי פתאום. אם הייתה לי יכולת כלכלית הייתי הולכת אליה בצורה מסודרת אבל לפעמים ה'פעם בשבוע' הזה ככ לא מספיק. לפעמים פתאום כשזה מגרה בי איזה יצר השענות ורצון בחיק של בטחון שאוכל סוף סוף לגדול לאורו. להרגיש שיש לי משענת בעולם הזה להרפות בה.... זה אף פעם לא באמת קרה שנתנו לי כזאת. רק חשפו אותי לחסר, לחור בהוויה שלי, לכאב שזה מייצר. כאב בלתי נגמר. הפסיכולוגית השנואה אמרה לי פעם שאני צריכה לעבור דרך הכאב. אחרי הכאב וכעס נוראיים וביזוי שחשתי בטיפול שלה אני מרגישה מאז שהיה עוד המון המון המון כאב ואכזבות. איך אפשר לומר לאדם כמוני שמה שהיא צריך זה 'להיות מוכן לעבור דרך הכאב'? זאת אמירה כמעט סדיסטית ואכזרית. כמה כאב ואכזבות עוד אפשר לנחול??? ככ הייתי רוצה שיגיע האדם שיאמר לי שאני צריכה לעבור דרך האהבה, השמחה, התקווה, ההתאוששות, האמונה, ההתפתחות ופריחה מחודשת. להבריא את עצמי. להבריא. להבריא את עצמי. אם רק ידעתי איך... זה לא הוגן שאף אחד לא מציע לי מה שבאמת אני זקוקה לו - אהבה. רק אהבה מרפאת אנשים כמוני. חיק של קבלה. חיק שיש לו ושיש בו. חיק כזה. חיק כזה שאוסף אותך והופך אותך לשייכת אליו. ואף סוף סוף ההזדהות שלך תוכל להתרחש עם מקומות טובים. כרטיס הביקור של מול העולם ישנה כי הזהות שלך תשתנה וההרגשה שלך תשתנה. את תצאי בגאווה לעולם ועם ראש מורם. תלחצי לאנשים ידיים ותציגי את עצמך בתחושת רווחה. כי באת מחיק של בטחון ואהבה ו.. בטחון! אבל אין לי חיק. אני צריכה לבנות את עצמי במו ידי מתוך הכלום וזה ככ איטי ומסורבל ומעייף לפעמים רק לחשוב, לא לדעת מאיפה להתחיל, לחוש שהכל גדול עליי ומכביד.. עצם העובדה שאני מתמודדת בכלל עם כאלה תחושות באופן די כרוני גורמת לי לחוש פגומה. יש לי צליעה בנפש. הראש שלי מבין הכל אבל ההבנה לא עוזרת. אם אדם צולע ברגל, האם זה שהוא מבין שהוא צולע ברגל כי..... יגרום לו לא לצלוע יותר??? לא אכפת לי להבין למה. אני רוצה להבין איך משנים את זה? איך משנים תפקוד נפשי? ואני יכולה להשבע באלוהים שאז כשעוד הייתי בטיפול פסיכולוגי אצל ההיא השנואה היה אפשר לעבוד איתי אחרת ולהביא אותי למקום אחר. זה כאילו הייתי אדם אחר אז. ככ תמימה. ככ מקווה. ככ מייחלת. אני כבר לא תמימה. אני בעיקר עייפה. ועכשיו אקום ואנסה לעמוד ברשימת המטלות הקטנטנה שלי להיום. כבר הגעתי למצב שאפילו להכנס להתקלח זה משהו שלוקח לי זמן להרים את עצמי אליו... ובעצם כל דבר ש'צריך' לעשות. אני תמיד עושה בסוף כמובן, אבל ההרגשה היא תמיד של סרבול ופעולה כנגד איזשהו כח משיכה כלפי מטה. כובד. איך משנים את זה? בא לי להרגיש קלילה. נמרצת. שמחה. בטוחה! בטוחה שאם האקס שלי במקום לזרוק אותי היה אומר את צמד המילים 'אוהב אותך' ו'רוצה אותך ואיתך". מציע לי לצאת איתו למסעות. מחבק אותי תוך כדי... הייתי יכולה להיות עכשיו המאושרת באדם. אין לי כח לחפש מישהו אחר, מועמד אחד שיאהב אותי. שיאמין בי. שיעודד אותי. למה העולם לא שולח לי מלאך שומר שיתקן וירפא אותי כבר?? למה מטילים את כל האחריות והכובד הזה עליי. רק עליי. לסחוב בעצמי הכל. מה הפלא שאני עייפה כל הזמן וכבדה לפני כל תפקוד. אני ככ לבד שזה כואב בנשמה. נסו אתם להיות בלי מעטפת של אהבה לנפש שלכם.

וגם אנחנו מזדהים מאד עם דברייך. מימה, כתבתי ברבים, היות שאני מניחה שאיני היחידה כאן. וקראתי את כל ההודעות שפתחת (אודי אולי יגיד שזה קרה בחופש). אני תוהה מי פה לא הרגיש כבדות אפילו בהחלטה לעשות פעולות שיגרתיות. אני תוהה מי פה לא הרגיש בדידות תהומית. אני תוהה למי פה לא היו פנטזיות דומות לשלך, עוצמתייות כאלה שתופסות הרבה נפח. כנראה שלרובנו, או אפילו כולנו כאן - כן. ובמידה רבה. גם אני אדם מאד מאד בודד, מימה. ועל בדידות מעידות פה בנות רבות. גם אני יצאתי מהרחם (וארשום - הרעיל) חודשיים לפני הזמן. אז נדמה לי, שאני מבינה. שאני יכולה להזדהות. אבל אולי אין זה תורם. ואולי את רוצה להיות ייחודית בכל אלה. לפחות חלק בך. הכי בהכל. מאחור. שאז יבוא המלאך ויציל. באסה. בזבזנו שנים וזה לא עובד ככה. להבנתי, מי שגדל עובר דרך הכאב. כל תינוק וגם הבריא והאהוב והעטוף שבהם. ואת יודעת - וכמובן שאני כותבת גם לכולם - אני מטפלת בתינוק. משקיעה בו את נשמתי. נמצאת איתו בשעות הערות שלו יותר מההורים שלו. ועדיין עשר שעות ביום לא ינצחו שנייה אחת עם אמא שלו. כזה כוח יש לקשר עם אמא, כנראה. גם בכיוון ההפוך. איזו עבודה אדירה ובלתי תיאמן צריכה להיות למטפלים מול הכוחות האלה. מחשבות לך ולכולם, וגם לי (אם בטעות קראתם) יש מחשבות על עשייה. סוריקטה

היי מימה, מזדהה עם הרבה מדברייך. ההשוואה לאחרים-הנמרצים, הפעילים, אלה שהספיקו כל כך הרבה בזמן שאני עשיתי כל כך מעט.... אני גם מבינה את הכמיהה הזו למישהו שיבוא ויטפל, וידאג וייקח את הכאב. שולחת לך, אם מתאים, חיבוק עוטף.