האבסה/ פיתום/ הלעטה/ זלילה וחברותיהן

הי כולן, התחלנו כאן לגעת בנושא האכילה באופן מודגש יותר. כך אני מרגישה. אודי, שאלת את שיק מה חסר (וזה הרי לא האוכל), גם אני צריכה לחשוב על כך - על מה חסר בהקשר. זולת הויסות (...) עם זאת, הצעתי, וזה עדיין הכיוון שלי, שהכמיהה המופרזת הזאת, או הדחף קורים כאשר איננו מסוגלים להכיל רגש מסוים - בעיקר קנאה, תסכול, או זעם, שזה רגש כללי יותר שהקודמים נכללים בו. הייתי מתייחסת לזלילה גם כאל פגיעה עצמית, הלקאה, לא שונה בהרבה מחיתוך. ואפילו (למשל לגביי) זה קורה כשאני מרגישה שיש לי יותר מידי דווקא. לדוגמא חמדתי מידי ואף מימשתי. הם ביחד, ככל שאני מצליחה לראות אצלי, בזבוזי קניות ואכילת יתר. רגשית גם, כנראה, אני עדיין מסוגלת לספוג מנות קטנות בפועל. ובכל זאת יותר מבעבר. הדרך להקיא היא כאילו הפוכה - הכנסה של המון אוכל. מילוי עד התפקעות והשגת כאב פיזי, כבריחה מהרגשה. כבריחה מקליטה של דברים חדשים ופחות מוכרים. היום אני כבר לא שם בצורה כזאת קיצונית בהתנהגות. אשמח לרעיונות נוספים והתפתחויות. סוריקטה

היי סוריקיטה לא יודעת... בשבילי אכילת יתר הוא סוג של אלחש אבל הוא עובד רגעי ממש כך שצריכים את זה כמעט כל הזמן אני קמה מספר פעמים בלילה כדי להרגיע ולהשקיט את הרעש בתוך הראש על ידי זלילה וכמו שאת יודעת רק מרגישים רע אחייכ אני חושבת הרגש שאני מנסה לברוח ממנו הכי הוא פחד.. כמו כל דבר אחר זה תהליך.. איתך, ינשוף

הי ינשוף מתוקה, את יכולה לאתר אצלך חרדה ממה? מחלקים אלימים בך, נגיד? מנטישה? אני גם איכשהו רואה שאכילה היא ניסיון למלא את עצמך במשהו (מוכר) במקום לתת למשהו חדש להיכנס פנימה ולהתעכל. רגשית. שלך, סוריקטה

סוריקטה נושא כואב רגיש ועדין אצלי . יכולה לומר לך שכל פעם שנוגעת בו בטיפול עולים הכועסים כמי לכאן לא מתקרבים . מה שהצלחתי להבין על עצמי שההרס הזה הכוון ההשמד פשוט מולי . ממלא את משאלת המוות שלי. האכילה היא כדי להכאיב לעצמי לגרש את הכאב והעצב מתוכי אני חושבת מתוכי שאתן לעצב כאב וכעס מקום ראוי גם האכילה תהייה שפוייה יותר . כמובן גם השנאה לגוף מתבטא באכילה עצוב ...הכתובת על הקיר ואני הורגת את עצמי לאט לאט

הי אביב, הייתי לוקחת את דברייך לניסוח מעט אחר: את מזדהה (מאד) עם איזו דמות קדמונית לא חביבה (בואי נאמר שנואה) מעברך. כל-כך מזדהה, עד אשר את לכאורה הופכת לדמות הזאת. כולך. ואז את מכאיבה לדמות הזאת שאת רוצה להרוג ולחסל, חלק מול חלק, אבל זו בעצם, בשלם, *את* בסופו של דבר. קטע של הפרדות/התמזגויות ופיצולים שאנחנו מרבים לדבר בהם כאן. סוריקטה

אני יודעת היום באיזה חלק אני משתמשת באוכל בהרס העצמי וזה לא חלק שמזדהה עם אבא .זה דווקא חךד מאוד מאוד פגוע שמשאלת. מוות מובילה אותו .. זה הרס נטו של עצמי מול עצמי להכאיב ולהשמיד את הגוף שבגד .. לדחוס אוכל כדי לא לטבוע בכאב זה נטו במקום לחתוך . .. חלקים אחרים משתמשים בדרכים אחרות זה מול זה אבל האכילה היא באמת אלחוש לכאב ופגיעה עצמית

הי סוריקטה, נושא קשה לעיכול... אצלי מתבטא בהמנעות והרעבה, אבל מתחבר למה שתיארתן. וכמו אביב אני מרגישה איך אני הורגת את עצמי לאט לאט.