אודי סוריקטה יקרה וכלם כמובן...

יהשאלה המפורסמת: מתי בכית בפעם האחרונה? אני בוכה הרבה ולא במקומות הנכונים :( גם בעייתי...כל הזמן מחייכת. כלפי חוץ הכל טוב. הרע נמצא בשיתוף רק פה ועם המטפלת..לעיתים רחוקות משתפת דברים אישיים עם הקרובים אליי... היא תמיד דברה על מישהו מבחוץ שניתן לשתף...פתאום או לא ממש פתאןם גילינו יחד שזה דפוס במשפחה שלי...לכסות- כלומר הכל טןב ומחייכים ומבפנים הלב זועק....אז עכשיו הוא זועק ובוכה וכלפי חוץ דומם..לכן מבינה אותך סוריקטה. רוצים לבכות ולא יכולים...מבאס

מיכ אני מזדהה. גם אצלנו במשפחה, לפחות עד השנים האחרונות, לא נהגנו לדבר על מה שכואב. היינו עוטים(יש מילה כזו?) מסכות, למרות שכולם ידעו שדברים לא טובים קורים. היום אנחנו הרבה יותר פתוחים ואני מסוגלת לספר להורים שלי דברים שלפני כן לא הייתי חולמת לספר להם. ולגבי בכי.... הפעמים היחידות שבכיתי בטיפול היו כשמישהו יקר לי נפטר. הסבתות והכלב. מעבר לזה - לא בכיתי בטיפול. ובכלל בחיים אני לא מרבה לבכות.

שיק יקרה, אני כל כך שמחה שהצטרפת. בהמשך לדברייך - עם אמא מעולם לא יכולתי לדבר על כאב וגם לא אוכל. היא מאד חולה בנפשה. עם אבא (שלא חי עם אמא) קצת יכולתי. והיום באמת דברים השתנו ויש יותר פתיחות. המטפל אומר שגידלתי אותי וגם סביבה שלמה. זה מרגש לשמוע. לכן גם יכולתי לחגוג יומולדת ראשון בחיים בגיל 50. נדבר, סוריקטה

אז את בכל זאת יותר קטנה ממני 😊☺

סוריקטה יקרה, כשהייתי צעירה יותר, נערה, והתמודדתי עם כאב בל יתואר, ולא יכולתי לדבר עליו עם ההורים, המטפלים אמרו שאני מנסה להגן עליהם, לשמור עליהם מהכאב האיום הזה. הם גם אמרו שזה לא התפקיד שלי. אבל תמיד פחדתי להכאיב להורים. פחדתי גם לאכזב אותם. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל איכשהו בשנים האחרונות זה השתפר, אולי כי גדלנו, כולנו. הנה רק לאחרונה, הסתרתי במשך חודשיים מההורים שחזרו בולמוסים והקאות, אבל בשבוע שעבר סיפרתי. וזו הקלה. בעבר לא הייתי מספרת בכלל... שיק

יצאו ממני זעקות שבר מטורפות במשך חצי שנה. צעקות רמות. רק כשאני בבית לבד. אבל אפשר היה לשמוע מאד מחוץ לבניין. זה יכול לקרות גם אחרי אובדן של חתול חצר שהייתי קשורה אליו וטיפלתי בו. המטפל אמר שזו אינה דרך טובה שיכירו אותי. הזעקות כנראה נובעות מתוך הכאב שבקבלת האין-כל-יכולות. אודי, כמדומני, פעם כתב שלפעמים הבחירה הנכונה היא לשחרר. אבל האשמה הזאת (שגם קשורה להבנתי לתפיסה של הכל-יכולות). אבל זה לא בכי. סוריקטה

הי מיכל, את יודעת - אנשים שמסתכלים עליי מבחוץ, אומרים שמה שמאפיין אותי זו שמחת חיים. moi?! ובכן, זה אמיתי אצלי ולהרגשתי, מבפנים. לא מסיכה. לא הצגה. לצד זה, כמו שיודעים גם כאן, יש כאב ואובדן גדולים. אז אולי זה לא סותר בהכרח. בינתיים, מניחה שיש לי עוד הרבה חשיבת המשך. סוריקטה

מצחיק, גם אצלי..המאפיין אותי זה אופטימיות ושמחת חיים... עשינו משחק כזה בהשתלמות שכותבים דברים על אחרים והתכונות הבולטות שכתבו אחרים עליי היו : שמחת חיים, אופטימיות מחייכת תמיד ואוהבת לעזור. מעניין איך אנחנו נראים בעיני אחרים ובעיני עצמנו... .גם אני שואלת האמנם? אולי יש בנו חלקים שלפעמים קשה לי להבין שיש גם וגם...לא הכל שחור לבן.