הייתי פה. הפעם כמעט ללא מילים

באתי להרגיש שייכת מעט למשפחה... לכאוב את הכאב הפרטי שלי כחלק של כאב המשותף והמוכר כאן לכולנו... את העצב ואת הגעגוע ואת השקט השקט בדממת האובדן... את הצעקות ואת השאילות ללא תשובות... ראיתי אותו היום בתמונות ששלחו אלי... קראתי את התגובות הנלהבות של בני משפחתי... לא הכרתי אותו... לא הייתי בטוחה עד שקראתי הלאה והבנתי שהגוף לא טעה כשהגיב על תמונה מרגשת של סב ונכדתו מאושרים בגלים מקפיאים של אימה מתקרבת מאי שם... גלים שהזכירו מאיפה באתי וכמה שילמתי על החופש והשפיות שלי... גלים שאיזו דרך עשיתי ועדיין... גלים שזרקו אותי חזרה על החוף משלי אל הכאב שבאתי איתו לכאן... לחוות קצת משפחתיות ... סליחה אם יצא מבולבל... שלכן,חלום

אישה יקרה ...נראה לי שעל אף הבילבול הדברים ברורים ומובנים... כמה קשה לנו להתנתק באמת מהבית מהמשפחה מהשורש גם אם השורש פוגע ולא בטוח... שייכות .. רצון ליחד ... אוהבת אותך שמחה שבאת לכאן לתת לנו אפשרות להיות אתך בקושי ...מחבקת והכי בעולם מבינה