סוריקטה.................

סוריקטה, את יודעת, ראיתי באחת ההודעות כאן שהזכרת את שמי לגבי מה שתיארתי שקורה לי עכשיו. אז, כאילו, יש לזה שם? זה נורמלי? אני בסדר? בריחה וקיפאון? מה יהיה איתי? את חושבת שמתישהו זה יסתדר? אני ממש רוצה להשלים. אבל בכל פעם שאני רואה אותה אני מתחילה לפחד ורוצה להתחבא מתחת לשולחן. הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחורה ולא לספר נו, את מכירה את הפרופסור ההוא מאקס מן? שיכול להשתלט על המחשבות של אנשים. אז ממש בא לי להיות כמוהו. נמאס לי שאנשים חושבים עליי דברים גרועים. זה לא אשמתי שאני ככה.

הי חביבה, נכון, הזכרתי אותך, הזכרתי, היות שאני מכירה את העולם שלא מסוגל להוציא מילה. אצלי זה היה הרבה יותר חמור - כילדה, למשל, לא הוצאתי הגה בכלל ומול אף אחד (לא בבית, לא במשפחה ולא בבית ספר, ומשונה, בכל זאת כן הלכתי) וזה היה נמשך לפרקי זמן של חודשים. הסיומות היו בדרך כלל התפרצויות, כי משהו ממש פוגע קרה, ואת יודעת, גם סיר לחץ וכאלה, ורק בבית. קצת צפוי אולי. בבגרותי, ואפילו בזמן הטיפול גם היו תקופות כאלה. אחת מהן כללה גם את המטפל. השתיקות מול העולם, שוב, נמשכו כמה חודשים (וכאן היעדר תקשורת רבתי כללה אי-תפקוד בכל התחומים בעצם). השתיקה מול המטפל (ובריחה מהטיפול) נמשכה, אז, שבוע. היום הבנתי שהצלחתי להדאיג אותו בימים ההם. הסיומות וחידוש התקשורת, כנראה היה פחות ביזמתי (כמוך, באיזה שלב ממש רציתי). במקרה של המטפל - הוא הרים טלפון (לא עניתי, אבל קיבלתי הודעה שאחריה הגעתי פיזית וגיליתי שהיה מי שחיכה לי). במקרה של אנשים אחרים - עידן הסמס כבר פעל. אז באמצעותו. אנשים נכחו בסביבה קרובה והזמינו אותי בהודעות. אציין שכנראה לא מדובר במצבים קטטוניים. אבל כן היה זה זעם אגור. וסבל גדול. מה שאת מתארת מזכיר מעט משהו מוכר לי, אבל נשמע לי נקודתי יותר. היום אוכל לומר שיזמה אישית היא אולי יותר הכיוון. נסו לחשוב בטיפול אולי איך ואם ניתן. אולי ייקח זמן, אנ'לא יודעת. ועוד אומר, שגם אם אנשים שומעים את סיפורך - יש להם, על פי רוב, כושר הפרדה, והם לא חיים אותו (לשמחתנו, ובד בבד למורת רוחנו). נסי לשים לב, אם את משליכה עליהם רגשות ומחשבות מעולמך הפנימי. מחשבות של בינתיים, בוקר אור, סוריקטה