התמונות, קולות הצרחות והמחדל- "חתונת הדמים"

משתתפים יקרים, החלטתי לשתף אתכם בתחושות שלי במשך היממה האחרונה. אני מאמינה שלכל אחד מכם יש מה לומר בעניין, לשתף, להתחלק. זה אולי יקל מעט את הכאב. מאתמול באחת עשרה בערב, כשהחלו להגיע הדיווחים הראשונים על האסון, הייתי צמודה לטלויזיה. לא, לא יכלתי ממש לישון. הצרחות, הפצועים, חוסר הודאות לגבי מספר הנפגעים, הנעדרים, הגופות, כל אלה לא הניחו לי לעצום עיניים, להירגע, להירדם. בדקתי בבית החולים הקרוב אליי "אסף הרופא" האם הם זקוקים לעזרה של עובדים סוציאלים. הם, לא היו זקוקים. לירושלים לא נסעתי לסייע, למרות שהופנתה בקשה בכלי התקשורת לסיוע של עובדים סוציאליים בבתי החולים בירושלים. לא יכלתי להיות שם כל כך קרוב, עם כל כך הרבה נפגעים, עם כל כך הרבה כאב. היום הלכתי לתרום דם. מד"א היה מפוצץ בתורמים. כולם רצו לעזור, אפילו רק בעזרת תרומת דם, זה לא הרבה, אבל זה גם משהו. בשל עומס התורמים הרב, ביקשו ממני ומעוד תורמים רבים לחזור אחרי החג. אפילו את תרומת הדם לא הצלחתי לעשות. במהלך היום בדקתי עם קרובי משפחה וחברים שכולם בסדר. בסך הכל היו שם בחתונה כל כך הרבה אנשים...מי יודע מי הגיע לשם... הייתי צמודה לרדיו ולטלויזיה. קולות הצרחות הידהדו כל העת. וכמו החור הגדול שנפער במרכז רחבת הריקודים השוקקת, נפער גם כאב גדול בתוכי. כל כך הרבה נפגעים, כל כך הרבה פצועים, ושמות ההרוגים שהחלו להתפרסם, ולאט לאט מתחילים להבין את גודל האסון. תשע לוויות בזו אחר זו, בבית קברות אחד, וזו רק ההתחלה. איך, איך אפשר לעכל? ויותר מזה, איך אפשר להקל את הכאב? סרט הוידאו של החתונה הוא הנורא ביותר בעיני. פתאום הזוועה, שרק ניסיתי לתאר בדמיוני קורמת עור וגידים, נהיית ממשית מול עיני. השמות של ההרוגים פתאום הופכים לפרצופים, לאנשים שרק אתמול עוד רקדו על רחבת הריקודים. ויותר מכל זה, הצרחה שבפנים, על מה ולמה? איך יכול לקרות דבר כזה? מחדל כזה? איך האנשים שאחראים יכלו לעולל דבר כזה, ובשביל מה, כדי שיהיה מקום לעוד שני שולחנות? כדי שיהיה יפה יותר? כדי שיוכלו להרויח עוד כמה גרושים??? וכמה נורא לשמוע שהמהנדס שנתן את אישורו לבנייה הזו, ניסה להעלים מסמכים המפלילים אותו. האם אין גבול לניבזיות? לשפלות האדם? התמונות, הצרחות, הראיונות עם הניצולים, שמות ההרוגים שממשיכים לזרום, כל אלה כל כך מלבים את הכאב, את חוסר האונים, את תחושת האסון והגורליות. ולמרות הכל, אסור לאבד את האופטימיות. אני רוצה לקוות שהנעדרים שעדיין לא נמצאו, יימצאו חיים, ושכל הפצועים-יחלימו במהרה. ובעוד צוותי החילוץ ממשיכים בעבודת הקודש בחיפוש הנעדרים בתוך ההריסות בירושלים, מודיעים על פיגוע חבלני נוסף בחדרה, ועוד עשרות פצועים מובלים לבית חולים. עד מתי?? עד מתי?? צר לי על מכתב זה, אך אינני יכולה להתנתק מזה, אינני יכולה להישאר אדישה למול הזוועה. שלכם, טלי פרידמן

טלי, אין מה להצטער על כתיבת הודעה זו.אני סבורה שאף אחד לא חשב שאת מרגישה אחר. אחרי הכל,את כ"כ רגישה. את תמיד כ"כ מוכנה לעזור,ובעלת רוח התנדבותית.אני בטוחה שהמעורבות האישית לעיתים מכאיבה. גם לי מאוד מכאיב העניין הקוסמי של "היה ופתאום איננו", "היה טוב ובלי משים הפך לרע". המחשבה על כך שכמה שעות לפני היו החתן והכלה אחוזי התרגשות... כמה דקות לפני רקדו חברים ובני משפחה את ריקודם האחרון בליל כלולותם של הזוג. ילד בן 3.אפילו לא נתנה לו זכות הבחירה האם להגיע או לא.... סליחה שאני מוסיפה עלייך. נרדמתי בלילה לשעה,חלמתי חלום ונהיה לי מאוד עצוב:( אנג'ל

Tali,your letter really moved me,i guess everything that i have been feeling all day,suddenly was written down in front of me.Such a terrible disaster fell on such a small nation,how can we understand gods reasons? Lisa

perhaps it'd noe for us to understand god's reasons...

גם אני כמוך עד רגע זה ממש לא עצמתי עין

את? לתרום דם? יש לך כוח? לא היו נותנים לך.

שלום לטלי ולכל מי שיש לו קצת נשמה! וכי מדוע צר לך על מכתב זה? ההיפך צריך להיות הנכון - כלומר: כל אדם אשר יש טיפת רגש בליבו צריך, כמו שכתבת, "לצרוח את אותה צרחה שבפנים", להתקומם, לזעוק: עד מתי? עד מתי יחגוג ה"סמוך" הישראלי, ה"יהיה בסדר", ה"לי זה לא יקרה", ואחר כך, כשהאחראים למחדל הנורא נחקרים בידי התקשורת - יש להם שתי תשובות: 1) התקשורת עויינת 2) הנושא בבדיקה ואז נסיק את המסקנות. אבל הצרה היא שלא מסיקים את המסקנות!!!! מה צריך עוד? - אסון המסוקים, ואחריו אסון המכביה, וכעת החתונה... וזה אולי נדוש, אבל עם הפורענויות שאנחנו מביאים על עצמנו בגלל רשלנות ובעיקר בגלל בצע כסף - אנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו, ואין לנו כל צורך באויבים מבחוץ! וכבר אי אפשר במציאות כזאת לומר "חג שמח". אז שיהיה לנו לפחות חג שקט, שיהיו לנו ימים שקטים ללא פורענויות, שתהיה לנו שיגרה מבורכת בשיעמום שלה... אחת