אביב (ממשיכה את שיחתנו על רגשות ובעיקר כעס)

הי אביב, והי גם אודי וכולם, אביב, קראתיך למטה. קודם כל - חיבוק. אשתף שגם אצלי עברו שנים של טיפול עד שהצלחתי לזהות כעס בכלל. היום, אם אקרא דברים שכתבתי לפני שנים, מניחה שאזהה אותו. וגם היום, בזמן אמת קורה לא מעט שאיני מצליחה להרגיש כעס, אולי אפילו איני מבינה שצריך לכעוס בנקודות מסוימות ('צריך', כי מדובר בסוג של פריצת גבולות שלא תמיד אני מזהה בזמן אמת). וזה, אולי, עצוב. ורציתי לכתוב גם קצת עליי, למי שקורא - המשפחה הזו שאני עובדת אצלם, (כן, זה קשור למה שכתבתי קודם) איכשהו אני מרגישה שהם מצליחים לעבוד עליי, אולי גם על עצמם, ואומרים על דברים מסוימים שגם קשורים לתינוקי שהכל בסדר ואין מה לדאוג, כבר למדתי לא תמיד להאמין ולבחון, ובכל זאת, ונפלתי בפח. היה צריך להיות ערנית ולשים לב לדברים מסוימים, ורק במרחק של טיפה זמן קלטתי את זה. בסדר, זמן שהתבלבתי, מקווה לתקן. בנקודות מסוימות, ואפילו הרות משקל, בעיניי, בעיקר סביב נושאי פרידה ונפרדות הנוגעים אליי כל-כך, איני מסכימה איתם (וכן, גם כועסת בלב) ואני ממשיכה בדרכי. בלי לקלקל להם. לא פשוט. אז גם שפכתי קצת את הלב, סוריקטה

חמודה , את זוכרת את הפעם ההיא שאודי ואת כתבתם לי שחוויתם אותי תוקפנית ..אז רק הבנתי שגם לקרוא את מה שאני כותבת מנתק אותי . זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה הפער עמוק . כעס עמוק וחזק כזה של לשרוף את המועדון אני כבר מזהה רגע קודם בגוף ...אז אני מבינהשאני שם ואני משתדלת לעצור את החלקים הקשים האלה מלהיות . אבל כעס פשוט ולא הרסני אני בכלל לא מזההלא רגע לפני לא אחרי לא בכלל .. למדתי שאם שואלים אותי מה את כועסת ??,שיש שם דברים שאני לא מודעת אליהם . היום יותר מבעבר מזהה עצב וכאב ..פשוט מזהה חלקים מסויימים שמגיעים ויודעת שהם מחזיקים ברגשות האלה ....מאתגר ובקשר לתינוקי מניחה שהם לא עובדים עלייך שהם מדחיקים ..קל לנו כהורים להדחיק ולהתעלם מקושי או מחוסר מושלמות של הילד ...יתכן מאוד שהם גם פשוט לא יודעים ולא מבינים .. ואת יקרה אני סומכת עלייך רק אל תיפלי לאחריות יתר ..

הי אביב, כן, הם לא עובדים עליי, סתם מסתירים ואפילו כנראה שלא בכוונה מודעת. אנשים מקסימים, אבל אני באה מעולם הפסיכואנליזה עם השפה של חדר הטיפולים, ולא כולם מכירים ובוחנים עומק. ובאשר לאחריות היתר - יוצא שאני מוותרת, בכאב, אבל כן, יודעת מגבלות ומצטערת. שלך, סוריקטה

ש תיקנתי את הטעויות שלי מיום ראשון (קצת כמו הפוסטר שאודי הניח על הקיר, וזה סימן, כנראה שמשהו חזר ואפשר היה לעשות את התיקון הזה). הייתי גאה בעצמי, אבל אתמול שוב לא סבלתי אותי. בגלל חלקים שאיני אוהבת בי שבאו לידי ביטוי. אותם חלקים בנסיבות דומות אני רואה גם אצל אחרים, כך שלא תמיד אני מרגישה עם זה פסיכית עד הסוף וזה לא רק העולם המוזר שלי. אבל היות שלי יש כלים של אנליזה, הייתי מצפה מעצמי כן לדעת ולא ליפול בפחים שרובנו נופלים. אז התבאסתי. נו, בכל זאת בנאדם, הא? סוריקטה

הי את יודעת לכולם יש חלקים פחות נחמדים ולא משנה מה סיפור חייהם... ואני בטוחה שהיום פחות מבעבר את נופלת בפחים ..וזה בסדר את אכן בת אדם .. אני בטוחה שהטוב אצלך מעפיל על הרע ..... נדבר ..