לרסן את הילדה הפנימית שבי

הי אודי, אודי, אתה יודע, שמאז שסיפרתי לקולגה בעבודה על הפגיעה, אז אני מתעלמת ממנה. כאילו שהיא אוויר. כאילו שהיא כלום. נראה לי שהיא חושבת שאני קצת...משוגעת? אני חושבת שאני משוגעת. וזה פתאום מטריד אותי שהיא תתחיל לשנוא אותי ואז אולי תדבר עליי עם אנשים אחרים. ובכל זאת, אני לא מסוגלת שלא להתעלם ממנה. אני ממש רוצה שהיא תיגש אליי ותדבר איתי (אם אפשר בנועם) ואז אני פתאום אפתח כלפייה ואספר לה שקשה לי ושאני מתמודדת. שאלתי את המטפלת למה לי לספר לקולגה על כך? כאילו, יש לי את המטפלת? והמטפלת היא מקשיבה לי. המטפלת אמרה שאני שוב נמשכת למקומות כואבים ויש איזשהו אלמנט בקשר עם הקולגה שהוא מכאיב. ואז הקולגה יותר מעניינת מהמטפלת שהיא עדינה ומתחשבת עד כדי שעמום טוטאלי. אודי, הקולגה מזכירה לי את המטפלת הקודמת. ואני מתגעגעת אלייה מאוד. אני חייבת שמישהי כמו המטפלת הקודמת תקשיב לי ותעזור לי מישהי נחמדה פשוט לא יכולה לעזור לי. זה סתם משעמם. אני חייבת לרסן את הילדה הפנימית שבי. אחרת אני חלילה אשאר בלי עבודה.

הי מיקה יקרה, את יודעת, גם אני התחלתי לטפטף קצת מידע על ההיסטוריה שלי. ממש בקטנה. ולאנשים שעבדתי אצלם. אבל אחרי שנות טיפול כשאני מכירה את החרדה (כן, גם כזו שתתקשר לי לפיטורין). כנראה שצריך אומץ וכוחות כדי לחזור להתנהג 'רגיל', ואז לבחון את תגובות הסביבה. הן יכולות להפתיע ובדרך כלל לטובה. וגם אם לא, לפחות את יודעת ולא חיה רק עם מחשבות בדימיון. שלך, סוריקטה