שרון? אביב? מישהי (לא אני!)עדיין כאן?

היי התעכבתי קצת בהתחברות הפעם- אבל הסיבה טובה: ארוחת ערב עם חברה בבית קפה! מה אומר ומה אגיד, לאט לאט אני נעשית כמעט נורמאלית... :-)) שרון- קראתי את המכתב המקסים...כמה דברים: ראשית- אני אמנם עמוסת חוויות, אבל אף פעם לא עמוסה עד כדי חוסר יכולת להקשיב! שמחתי ששיתפת, ולו מעט, במה שאת עוברת. אהבה היא דבר מדהים, ואולי זו הסיבה שאנו מוכנים ללכת כנגד כל הסיכויים ומשום מקום... אנחנו מהמרים על כל הקופה, כי הרווח האפשרי כל כך גדול...!! אני סומכת עלייך. אני יודעת שאת חזקה היום, את מכירה את גבולות יכולתך, את תדעי לשמור על עצמך. כמה חבל שאת היכולות החשובות האלו אנו לומדים רק מתוך הסבל... החוזק הזה אינו מתנה, אלא דבר הנקנה בדם ובכאב. וככזה- הוא שלך לעד. אבל בכל זאת, אני כל כך מקווה שזה יצליח, אפילו כנגד כל הסיכויים: החיים אינם רק סטטיסטיקה!! אם תרצי, אשמח להשתתף במה שקורה לך. גם חברות וירטואלית כוללת בתוכה איכפתיות, דאגה ואהבה... ו - הנה פרדוקס - את חברה "וירטואלית" אמיתית! ( הבנת את כוונתי...) אביב! לא יצא להיפגש היום. :-( מקווה שאת עדיין בפסגת העולם... ממעט ההודעות שקראתי, את נשמעת חזקה, מלאת תבונה ורגישות כרגיל... בקיצור- את נשמעת כמו אביב! :-)) החוויות מהקבוצה לא מדהימות: אמנם היו הרבה יותר משתתפות, אבל חלקן הגדול היה עדיין בשלב ההכחשה. אתן יודעות, השלב הזה שבו "הכל בסדר" ו- "אין לי שום בעיה, אני פשוט לא-רעבה/לא-אוהבת-לאכול/ לא-צריכה-מזון-ובכלל-לא-תלויה-בכלום" וכו' וכו'... אני מודה שזה היה קצת מייגע. ובכן, תפסתי אומץ והובלתי את הצעד הראשון- הצגת המטרות שלי מהקבוצה : מבחינתי, המטרה הראשונה היא להראות את המחיר הנורא של ההיצמדות הנואשת למחלה, לרזון המוגזם כזהותי העיקרית, מחיר הויתור על החיים- על כל הנאותיהם... הייתי די גאה בעצמי על האומץ להיחשף כך, במיוחד בפני קבוצת בנות שאיני מכירה, חלקן מתכחשות למצב עד כדי ייאוש... זה לא היה פשוט, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת את זה לעצמי, כי זו באמת מטרתי: אני רוצה להפסיק להתייחס לאנורקסיה שלי כאל מרכיב חיוני לזהות הבוגרת שלי. אמנם עדיין אין לי תחליף (אני אנורקטית מגיל 15, ולא מכירה משהו אחר), אבל אני מוכנה לעבוד קשה כדי למצוא... בקיצור, אחרי קפיצת נחשון הזו שלי, דברים בקבוצה החלו לזרום: קצת יותר פתיחות, קצת פחות התכחשות לסבל שבמחלה... בשבוע הבא החלטתי שאני רוצה להציג את נושא השיחה- ההתמודדות עם מצב "פוסט אנורקטי", כלומר איך להתמודד עם המצב של "אחרי", כשהמשקל כבר כמעט בגבולות הנורמה, כשאני כבר לא "שלדיה", כשאני נאלצת למצוא לעצמי זהות... מה דעתכן? אני מסיימת עכשיו והולכת לישון, ומן הסתם גם אתן כמעט נרדמתן במהלך הנאום ה-א-ר-ו-ך הזה... sorry , פשוט הייתי חייבת לשתף מישהו- ואתן הפכתן חברות קרובות כל כך. אני אכנס מחר, במהלך היום, בתקווה למצוא סימן חיים... אוהבת ומתגעגעת! מישהי

...

היי אנג'ל עדיין לא ישנה? הכל בסדר? קראתי על נקודת הציון המשמעותית. כל הכבוד!! תחזיקי מעמד...

פתחת לי את הבוקר עם מכתב מעניין שכזה... תודה. אם לא איכפת לך לספר...... אז על איזו קבוצה את מדברת? אולי קבוצת תמיכה, אני סתם מנחשת.... פשוט ככה זה נשמע.... אם זו באמת קבוצת תמיכה, נראה לי שיש לך כישרון להוביל אותה, והנושא שדיברת עליו או שבעצם רצית לדבר עליו....., וואוו, זה באמת נשמע שהכוונה להבריא או לפחות לשנות את יעודך בחיים היא חזקה יחסית ....... ואני שמחה בשבילך....... נראנ לי שזה נעין שלב, שאתה מעין "בדרך הנכונה" ,אבל אולי אתה פשוט פוחד לא להיות כזה, רוצה - אבל פוחד..... מבלבל בהצלחה.

היי ג'קי תודה על התגובה המעודדת... כן, התחלתי קבוצת תמיכה להפרעות אכילה. זו פעם ראשונה שאני משתתפת בקבוצה, ואתמול היה המפגש השני. אני לא חושבת שיש לי הכשרון להוביל אותה, וממילא אין זה תפקידי. מה שכן, המטרות שלי נותרו בעינן- למצוא מקסימום תמיכה במסע הארוך והמתיש הזה, החוצה מהמחלה... אני עדיין לא יודעת אם הקבוצה תוכל לתרום לי, ואם כן- עד כמה, אבל אני מנסה. מה שברור הוא, שהנושאים הנידונים בקבוצה מדברים אליי מאוד. מה שלומך? איך את מתמודדת? מזמן לא שמעתי ממך...

אהובה וירטואלית...... איזה כייף לקרוא את התיאור, איזו עוצמה. איזו נחישות. המרכיבים מהם עשויה ההצלחה! נשימה עמוקה..........ויצאת לדרך, זהו, אין הבטה אחרונית, רק קדימה ומטרה ברורה ואת ניצבת בפני ההמון ויודעת לאן את חותרת ואת צועדת גם כנגד הזרם והופכת למובילה. את מאמינה? נאמנה לתחושותייך ולרצונך העז. ואני כלכך מאושרת שלא נכנעת להכחשה של עמיתייך למפגש. ובית הקפה...בכלל חגיגה! אה, הורדתי אתמול את תוכנת ה- icq אז אם בא לך תגידי לי ארשום לך המספר. ובינתיים, חברת אמת............ בי

ברכותיי על ה - icq , זה דבר גדול!!!!!!!!!!!!