עינוי...

אודי.. רוצה לומר לך שפורים השנה היה עבורי עינוי. אני חושבת שהמילה עינוי לא מתארת מספיק חזק את העינוי שחוויתי בפורים הזה. אימא צביה אמרה לי שייתכן וכל חג שיעבור בפעם הראשונה מאז שאבא שלי נפטר יחווה אצלי קשה מאוד וכואב. וחוצמזה עזבתי את הפיסול . פרשתי.. אין לי ולו גרגר כוח לגרור את עצמי לפיסול. אבל אודי רוצה שתדע שפתאום אני ממש ממש מתגעגעת אליך . במבי.

כן. במבי. החגים הראשונים הם קשים מאוד. עם השנים הכאב הופך לזכרונות. לפעמים אפילו נעימים. אבל זה לוקח זמן להתאבל. לא קל בכלל.

הי במבי, הי רוני. רוני, צר לי לשמוע על המקום המוכר גם לך. איך רמזת ואפילו לא המון סיפרת. וחפשתי לבקש משתיכן, אם תרצו לספר - על הקשר עם האדם שאינו עימנו. על הטוב והרע שבו ועל המורכבות. מקומות קשים. מקומות מוזרים. מפחידים. ואוי במבי. אולי תהיה הדזמנות לחזור לאמנות. במקומות האלה, נראה לי, תמיד יש. רק הנפש, הנפש... שלכן, סוריקטה