אני משתדלת לרטות את מה שיש

ובכל זאת נכנסת לפה על הזמן לראות אם כבר הגעת. זה קצת גווע לי ככה. כמו לחכות לאוכל ולגווע ברעב

את יודעת, רוני, את מביאה לכאן קול, מאד ספציפי בעיניי, שאני מניחה שקיים בצורה משמעותית למדי במשתתפות רבות כאן. שהן משתתפות עם בור ענק. מה שאני שומעת הוא הקול שעוקב אחרי אודי - מתי הוא בא, הולך, באיזו תדירות, כמה נדיב וכד'. אני תוהה לעתים, אודי, איך אתה מרגיש עם זה. כנראה שמאד קל להפוך את האינטרנט או פורום שכזה למקום שקופץ את ידו. שכל מה שנתן (והיה המון מזה) היה כמעין בלוף. מניחה שהקטע הזה מוכר לבנות כאן. וגם, אולי, האשמה על תחושת כפיות טובה. ואהבתי (שוב) את ההקשר שלך, אודי. בין הגוויעה המדוברת, לבין אוכל קונקרטי, ערכו התזונתי, מה שנספג ממנו והעיכול שלו (בהמשך לתיאורייך, רוני, הנוגעים להקאות). סוריקטה