אודי,

לא יודעת מה לומר לך. מתי אני אתחיל להרגיש משהו ? ממש לא מרגישה כלום. כך זה הרגיל ? לא מרגישים כלום ? כמה זמן תיקח תקופת הזומביות ? רק בלילה .כשאני לא מצליחה לישון ומסתובבת מצד לצד אני כאילו שומעת רחשים כאלו של מוות. כזה כאילו בלחש כזה : אוווווווווו.....אוווווו...אוווווווו... כמו רוח כזו. אצל אמא צביה אני לא יכולה שיהיה שקט. הרעש הזה של השקט. כמו בבית הקברות. השקט הזה מרעיש כמו שאין רעש שידמה לו בעוצמה. אודי. ואולי אתעורר בבוקר ואכתוב לך שחלמתי חלום ביעותים

הי ממי, והי לכל מי שקורא, תגובתי האישית למוות מאד קשה, במיוחד אם אני רואה בעיניי את המת. גוף ללא רוח חיים. לעתים הכאב בלתי נישא עד כי הנפש מאבדת את ההכרה. וכאילו ישנה איזו אדישות (מה שאת קוראת זומביות, אולי). אבל זה מחלחל. אויה. אלליי המקום בו את נמצאת. מלוא החמלה עבורך, יקירתי. הוריי, שיש לי סיבות טובות לזעום עליהם מאד, ומאידך אני גם קשורה אליהם אולי באופן מעוות, עדיין בין החיים. לכאורה מתכוננת יום יום לרגע שגם הם לא יהיו עימנו יותר. החרדה הכי גדולה שלי היא שהם ישאירו לי את כל הרעל. בין כה וכה הייתי ספוג שכזה. וזה גם כנראה יהיה מבחן קשר בין האחים. ויש לי פנטזיה שאז גם הסיפור שלי ייצא יותר לאור. הסוד אבל לא נקבר. גם לא השואה. כמה טוב שיש את אמא צביה. חיבוק ארוך ארוך ארוך, שלך, סוריקטה