סוריקטה יקרה שלי ,

מצטערת אהובה באמת שהשיח על הניתוק פתח דברים קשים כל כך ... מנסה לכתוב לך וקשה למצוא את המילים , הנכונות קצת בילבלת אותי , לאורך כל הזמן את מדברת על כך שהפיצול והדיסוציאציות - ניתוק מוכרים לך . חשבתי לי שמוכר לך מהמקום שלך , ועכשיו כתבת לי על אמא והקושי מול הניתוק שלה .... ניתוק שהוא פסיכוטי אכן לא נעים ואפילו קשה עד מאוד להתמודד איתו . אבל חייבת להגיד ולהדגיש שאישית גידלתי את ילדי מבלי לפגוע בהם , שלהפך המנגנון עזר לי עד מאוד להיות שם עבורם ולזכור ולהבין כל שלב שהם חוו...שזה אפשרי ואני לא היחידה . ובמסגרת עבודתי יצא לי ללוות נשים ,אמהות לילדים קטנים שדאגו להם עד מאוד למרות היותן סובלות ממחלות אלו ואחרות בעלות אופי דיסוציאטיבי ואף פסיכוטי ... אין ספק שהחיים בבית כזה גורם לקושי ולבעיות אלו ואחרות לילדים אבל הם בפרוש לא היו בסכנת חיים . את יודעת כל מי שמלווה אנשים במסלולי חייהם , יש לו אי אלו שלדים בארון ...שלי זאת משפחה כזו שבכל פעם תהיתי בקול האם אנחנו עושים הכל לשמור על הילדים . ברור לי שהילדים יגדלו הם ישאלו את עצמם , מה המבוגרים האלה שהיו אצלנו בבית עשו בשבילנו . אין לי ספק שהבור שלהם יהיה עמוק ומלא בכאב ..ובכל זאת אני יודעת שאני והמערכת עשינו כל מה שיכולנו לעשות ,והידיים כבולות ולפעמים הפרה רוצה להניק ...והבור עמוק ככל שיהיה עדיף על הוצאה מהבית . לא יודעת יקרה ....רישיון להורות ????? הלוואי ולרבים וטובים הייתי שוללת אותו ...לאוו דווקא לחולים שבינינו ... שולחת לך כוחות וחיבוק לשבוע חדש וטוב יותר

העלית נקודה קשה מאוד... בטוחה שהילדים שלי ראו אותי במצבים לא קלים. עצוב לי על זה מאוד.

חיבוק של כוחות רוני את מטפלת בעצמך וזה בריא ומבריא גם לילדים

הי רוני, אני חושבת שיש טוב בבחינה עצמית, חשבון נפש ובתחושת יסורי מצפון. אך כמו כל דבר - במידה. עדיף על פני מי שמאמין שהוא ודרכו הכי הכי ואין בלתם, לא? ואני גם זוכרת שיש דמויות נוספות בחיי הילדים והסביבה שלהם. וגם אצל מגוון אמהות, לצורך ענייננו, יש תקופות בהן הן שלמות ומחוברות. ושוב - מינונים. במקרה שלי אמא חסמה ותקפה את הקשר שלי עם העולם בחוץ, וגם אני, כילדה ומשם אחר-כך הרגשתי שאשמתי במחלתה. גם זה עניין מוכר... סוריקטה

הי :-) אני מכירה את ההפרעות הדיסוציאטיביות על בשרי ובנפשי. היום אני נחשבת בריאה יחסית, קורות נפילות, אבל זו אינה נפילה מתמדת, או לא ניתוק מתמיד כמעט. מכירה בנפשי, אבל, מאז ומעולם ההפרעה שונה מאד מזו שאצל אמי, ועכשיו אחרי שנות טיפול, שונות הרבה יותר. ובתוך כל זה, באמת מעניין שאני זוכרת למדי כשאני כותבת לאנשים אחרים. או לכאן, לפורום. המקרה של אמי, כפי שאני מבינה, הוא נדיר. לא כל האמהות (הבריאות יותר או פחות) כאלה. מניחה שרובן המכריע ממש לא. דיברתי עם המטפל על מה שכתבתי כאן. בסוף שבוע שעבר היו לי רגעים בהם כעסתי מאד שהביאו אותי לעולם. אני מבטאת את הכעס הזה מול אבי. במילים ברורות. לעומת זאת, אמא היא לא אדם שניתן לדבר איתו. לא אז, ולא היום כשהיא עם דלוזיות פעילות הנגלות לכל אחד ולא רק לי כעדה יחידה. המטפל שלי אמר בחכמה, שלשלול הורות זה, בואי נאמר, נאצי. במקרה שלי, לאור מה שקרה, המחדל היה שלא הפרידו אותי מהבית והמשכתי לגדול שם. הוא גם אמר שהגיוני שאם מקיאים, קרי, לא מנהלים שיח ומדברים על זה או מעבדים וקולטים דברים מבחוץ, זה הולך ביחד עם הניתוק / שכחה. זהו, ככה בינתיים, סוריקטה

אכן הטיפול מעורר פלאים