הי אביב

אביב היקרה. אני כותבת במאמץ. קשה לי לכתוב, ואני לא יודעת למה. אבל אני חייבת שתדעי כמה המילים שלך חשובות לי. כמו כולם אני חייבת את ההתייחסות של אודי. אין תחליף. אני מרגישה שאודי מעמיד אותי (ואת האחרות?) במקום, ואיכשהו תוחם את התיסבוך הזה שקוראים לו "אני". ובנפרד אני מצפה למילים שלך שלכן. ממש לא נעים לי כי אני כמעט ולא מגיבה לחברות כאן, אבל אני נמצאת עם כולן, "מכירה" אותן, מחכה לשיתוף שלהן, כואבת איתן, ומצפה איתן למילים של אודי ושל החברות. אבל קשה לי בדרך כלל לכתוב. הלחץ כמו חונק אותי. למרות הרצון שלי בידידות (הו' הוא שורוק), כפי שכתבתי בעבר. הייתי רוצה לכתוב ולענות לכולן, אבל אני לא מסוגלת. אז.... אביב, אני רוצה שתביני אותי. זה נשמע לי לא הגיוני שתכתבי לי ושהמילים שלך יהיו חשובות לי כל כך, מלמדות מאזנות מחכימות, מתוך נסיון אישי ורגישות, ואני? אפס. שקט. אין תגובה. זה לא נשמע לי. אז אני כותבת כאן במאמץ. גם כי מגיע לך שתדעי שמבחינתי לפחות את אחת מאלה שמנעימים את השהות כאן, שמאפשרים למקום הזה להיות מה שהוא. זהו. נגמר לי הכוח. ואולי לא חייבים להיות בסדר אם הבסדר הזה סוחט את הכוחות? הייתי כל כך רוצה להמשיך לכתוב אבל נגמר לי

הי לאה קודם כל תודה על המילים החמות לאה הכל בסדר וכן יש תקופות כאלה שקשה להגיב ,לא מתכוונת שאני מצפה שיכתבו לי ארוכות אבל לכתוב קראתי איתך או כל דבר אחר שנתן הרגשה של יחד יש המון כוח . והאמת לאה (אודי לא להפגע ) לפעמים אני זקוקה למילים שלכן יותר מאשר של אודי , למי שהוא יחד איתי בצד שלי של המטרס המטופל זה שכואב שקשה לו ולא למי שמכוון ... ויחד עם זאת הכל בסדר וכמו שכתבתי לך אז מאוד מאוד מבינה את המקום של כולם .

ולאה רציתי להגיד לך שאת חמודה באמת ומאוד מאוד מעריכה את המאמץ , ומבינה אותו מאוד ..תודה