נראות - המשך
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי בנות יקרות, ממשיכה את העץ שפתחתי למטה. רוב תודות - קראתי, מאד מעניין לראות כיצד כל אחת בנפרד רואה את הדברים. זוויות שונות, לעתים מוכרות יותר, כמעט תמיד מאירות עיניים, פותחות מקום למחשבות המשך. שירה אהובה, בעיניי, הרעבה, או הקטנת עצמך, חיצונית וגם פנימית יש בה משהו שצועק 'תראו אותי' ומאידך אולי גם את ההיפך. שני קצוות. צד שמתכווץ, אך הוא מתכווץ, כי יש קול נוסף פנימי מאד מאד גרנדיוזי. לכאורה מאד אומניפוטנטי. אולי קיים גם קול שמחפש להעניש, או להראות לכולם - תראו מה עשו לי. תראו. איך אתם רואים ולא מצילים? איזה אפסים אתם. אביב יקרה, סוג של עץ מפוצל, אולי יצא. צודקת. האמת שהרגשתי מבוכה, בושה, אולי גם סלידה מהעץ המתמסר, הנזקק. קול מוכר. עץ הניזקקות אינו טכני או שכלתני בעיניי, אלא מאד רגשי. אני חושבת שאני כן נותנת מקום לרגשות ראשוניים, אבל בעיקר בתוך הטיפול הבטוח. אולי פחות, עדיין, בחוץ. הרבה מהדברים שאני כותבת באים גם בהמשך לרגשות שעולות בי לאחר קריאת דברייך והבנות האחרות. לו הייתה זו קבוצה אמיתית? וואי, אני מניחה שעדיין, כמו בחיים, הייתי מדברת בתוך הטיפול, מעבדת, ורק את התוצר מביאה לקבוצה. כמו כאן. קולות של התנגדות תוקפנית עד מאד לא תמיד קל לשמוע. (זה, אם את שואלת מדוע בחרתי, אולי, להתערב פחות בשיח ההוא). גם לי חסרים דיונים רבי משתתפים, ומכירה, בדומה למה שתיארת, את התחושה שחסרים קולות נוספים זולתי. מצד שני, לא יותר מידי. מטביע. כמה מהר אנחנו עוברות ברגש מצד לצד? מה המקום הנוח? שוב, מינונים. לא פעם אני בוחרת להמשיך לחשוב ולא להגיב, ולזכור, כמו שכתבתי בעץ אחר אתמול, אני חושבת, שאני לא אשמה בסבל העולם. (ותמיד יהיה שם קול כזה, אני מניחה. קול שאומר שבגללי אמא חולה וכאלה). פרסונה יקרה, יופי יופי שכתבת. אני שמחה. חשבתי בהמשך לדברייך על סוג של פיצול - חשיפה של דברים יפים וטובים בך, הסתרה של הפגמים, או ההיפך. והם קיימים. גם וגם. ומה מראים ולמי ומה האיזון והמינונים. ומה הציפיות לאור ההתערטלות. אני נוטה פעמים רבות להסתיר דווקא את הדברים הטובים. ולעתים אני הופכת טוב לרע. מקווה שנוכל להראות את השלם ופחות לפחוד מכך. אוהבת אתכם, סוריקטה
סוריקטה יקרה, יש הרבה מחאה בהרעבה, זה נכון. בתחילתו של המשבר הנוכחי לפני מספר שנים הסביבה הצליחה לראות ולדאוג רק בשל הירידה הדרסטית במשקל. באופן פרדוקסלי עם תחושת הרעב מתפתחת גם תחושת כח. הרגשתי כאילו דווקא האוכל מחליש אותי וההמנעות ממנו נותנת לי כח לשרוד.
הי שירה יקרה, זה מרגיש לי כמו הכי לא לרצות זולת וחוץ ולהזדקק ולהיות תלויה. הכחשה ממש. זו הגרנדיוזיות שעליה דיברתי. כאילו את יצרת את עצמך (ולא שני הורים, מילה מילה, הא?) ומתקיימת מתוכך. זה לא נכון, לי לא פשוט לתפוס את זה. מאד לא. וכאן, גם כאן, טמונה הטרגדיה של חיי. איכשהו מדבר אלייך? שלך, סוריקטה
את יודעת סוריקיטה מה שמעניין ...זה שכל מי שענה לך על עץ של הניראות זה בדיוק מי שחי כמונו עם דיסוציאציות ברמות שונות ....חומר למחשבה . ועל הרגשות הראשוניים אכן זאת מטרתי להגיע למקום שזה מגיע לטיפול ואז לכאן או שכן או שלא .. כרגע הוירטואליות מאפשרצ לי (ולא רק לי ) לתת מקום לדחפים רצונות רגשות שביום יום נידחקים .
הי אביב, זה בסדר. לגמרי. אני קצת מרגישה שאת קצת מתגוננת אולי? כאילו משהו בך אינו שלם עם דרכך והשימוש בפורום? אני כותבת כאן בבוקר. אחרי שכבר טיפלתי בגינה וביצורים וקצת בבית. כותבת כאן אחרי התעוררות, חלומות (הידד לקלונקס) ולפני שנחשפתי לעולם או פתחתי את הפה, ועדיין בתוך מחשבותיי שלי. ואז, גם כשהכי לא בא, יוצאת, עובדת בין 10 ל - 12 שעות. כשאני בחוץ (תרתי) הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה עשיתי כאן, בפורום. זה כמו שאני מגיעה לטיפול ושואלת את עצמי מה אני עושה שם בכלל. כי בכל זאת משהו צריך כיול, ניקוי עדשות. מעניין הקטע שאת מזכירה לגבי הדיסציאטיביות והמשתתפות. בינתיים, סוריקטה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
