אביב

יקרה, תודה שאת עונה לי ותודה שאת מבינה. אני יודעת שאת מבינה למה אני מתכוונת מבלי שידרש הסבר מעמיק. גם אני מבינה אותך, ואיתך.

מניחה שגם אודי הבין וראיתי שכתבת לו שוב. האמת שהלכתי עם מה שכתבת ועם התשובה של אודי כמה ימים בראש . עצוב שירה אבל אודי צודק זה המציאות שלנו אלו הם החיים שלנו האמיתיים רק שמי שלא שם ולצערי שירה גם המטפלים שלנו הכי מסורים והכי אמפתיים לא יכולים ממש להבין לא בדקויות הקטנות מה זה לחיות - לא לנשום ולאכול כי אם לחיות באמת בעולם החיצוני לנו . ואני יכולה לכתוב עולם חיצוני ואני יודעת שאת ועוד כמה כאן יבינו בדקויות הקטנות כי העולם הפנימי שלנו כל הזמן פעיל ועובד רק שאף אחד לא רואה אותו ולא מבין את ההתמודדות . לא יודע מה זה לשבת עם אנשים ולשתוק ובעצם לנהל שיח סוער ביותר או לדבר עם השני והתקע באמצע המשפט אבל לא לשים לב שניתקעת כי את בעצם ממשיכה אותו בתוכך . אף אחד לא באמת מבין מה זה ללכת ברחוב ומהמבטים של האנשים להבין ששוב דיברת לעצמך בקול רם ולעשות את עצמך מדברת לטלפון. לדעת שאת צריכה להיות באיזה מקום ולמצוא את עצמך במקום אחר . לעבור ליד חנות צעצועים ולצאת עם עוד בובה ביד ל"אחיינית האהובה" .וכמו שכתבת להרגיש את המיסוך הזה ולדעת שאת מדברת כמו מי שלקחה סמים ..הכי קשה לי זה הרגעים שהשני חושב שאני נרדמת כשאני בעצם נאבקת בכל כוחי להשאר. להיות בעבודה כשפתאום בתוכך יהיו צרחות ובכי מטורפים ...לדבר עם הילד או הבעל ולמצוא את עצמך מדברת בקול של ילדה בת חמש ושהילד ישאל אמא את בסדר מה עובר עלייך... כמה כוחות זה שואב להיות "נורמלית " במציאות כל כך לא נורמלית . לתפקד עבודה בית לימודים שמסביבך גם מי שיודע ומכיר לא באמת מבין ומצפה ממך לתפקד רגיל ומושלם כי הרי את לא באמת חולה אין לך איזה בעייה באמת את רק מתמודדת עם קושי וזכרונות...רק שאצלך הם חיים כל כך וכל כך עכשיו. ובכלל זה כבר היה ועבר וכבר מזמן את לא שם אז נו תתקדמי למשבצת אחרת ...ויש עוד אנשים בעולם הזה שסובלים והם לא מתנהגים כמוך... והכי אני אוהבת את המשפט נו מה את עושה מזה סיפור גם לי קורה שנסעתי וטעיתי או חלמתי גם לי קורה שנירדמתי התנתקתי ועוד ... אוף שירה יקרה אני יכולה להוסיף ולכתוב ולכתוב ..עוד ועוד אז כן שירה לחיות במציאות שלנו בעולם האמיתי זה גהנום עלי אדמות ועל כן אני אומרת שאף יום מחיי לא באמת באמת חייתי ...אולי הייתי אבל לא יותר מזה . אוהבת שולחת חיבוק וכוחות ...

ממש מעניין לשמוע את החוויות שלך/שלכן, גם אצלי יש עולמות מקבילים, אבל אני אף פעם לא "סבלתי" דווקא המצב הניתוקי שלא נעים להודות עד לפני מס' שנים היה ממלא את רוב זמני , הוא המצב הנעים יותר של הקיום שלי, אולי יש בזה אפילו מן סוג של היי כזה, לפעמים חשבתי שאני פשוט אולי מכורה לניתוק ושאם אני אתאמץ אני יכולה להיגמל אם כי אף פעם לא "הכנסתי" את עצמי בכוונה למצב ניתוקי, בד"כ מצאתי את עצמי שם. מידי פעם הייתי נתקפת תחושה שהחיים עוברים ואני לא ממש יודעת מי חי אותם שאם אי פעם אכתוב אוטוביוגרפיה לא אדע את של מי לכתוב...זה פגע בעיקר בילדים שלי ולא רק בגלל הבלגן הפנימי והחיצוני. מבחינה מעשית כל דבר אפילו הפשוט ביותר כמו הליכה לסופר, סתם קניות, כביסות בישולים וכו' היה סאגה שלמה, חפצים היו נעלמים ומופיעים בלי שום שליטה לא הצלחתי לקרוא ספר אחד שלם ברצף, וקראתי הרבה מאוד, הייתי מוצאת את עצמי בכל מיני מקומות ומצבים ועוד למדתי באוני' בגיל מאוחר יחסית שלושים ומשהו...קרה שכתבתי עבודות ותוך כדי או שכבר סיימתי הייתי מוצאת פתאום במחשב שבעצם כבר כתבתי/נכתבה אותה עבודה ושיש כאן כפילות. אבל מה שפגע בילדים וגם בזוגיות היה חוסר הרגשות, לא הרגשתי שום דבר, לא אהבתי אף אחד, הייתי עסוקה בלשרוד את הרגע ולהיראות נורמאלית-רצוי מושלמת או איך שרוצים שאהיה , הכל היה סביב דברים חיצוניים ושטחיים, מידי פעם הייתי חושבת לעצמי שאולי זה לא בסדר אבל מצד שני אולי אצל כולם זה ככה ופשוט כולם עושים הצגות (כמוני) אז הכל בסדר ואפשר להמשיך. הסבל נראה לי היה ב"להיות" אז פשוט העדפתי לא להיות ולא סבלתי אבל גם לא ממש חייתי אפשר לומר...אבל עכשיו שאני חושבת על זה לפעמים סבלתי מאוד אולי בעצם זה לא כל כך שונה.