סוריקיטה יקרה

הגבתי לך שם למטה ולא ניקלט ... את כל כך מבינה אותי עד הנימים הדקים .. כן חלק מהרצון ללכת זה הערבוב הזה הכל כך חזק של החוץ לפנים. כרגע יקרה הפנים כל כך סוער וקשה וקשור לא קשור לכאן והכל מעורבב וכואב ... יודעת שהכי נכון זה לא להיות כאן ליצור מרחק ולא יכולה ...אני בטוחה שאת מבינה אותי כי היית שם ויודעת שזה עדין כואב לא רוצה להיכנס לשם עכשיו ...(את יודעת שאפילו החיבוק של כולן לא חודר את הלבד זה עצוב כל כך ) אז הדרך להיות ולא להיות זה שוב למחוק את עצמי וזה גם כבר לא נכון לי מה גם שאני מאוד מכבדת את אודי ואותכן ולא חושבת שזה הוגן לבוא עם ניק אחר . ובקשר לחלקים הפחות יפים הם שלי הם חלק ממי שאני ואני לומדת לחיות איתם ..אני לא מתביישת בהם אני עצובה כשאני לא מצליחה לשלוט ברגשות האלו ופוגעת באחר וזה ממש לא משנה לי אם נפגעתי קודם ...הדרך לחיות איתם בשלום עוד ארוכה וכאן אולי ההרגשה שלך שאני לא מסכימה איתך . אני פשוט עדין לא שם אני עוד צועדת , אני אגיע ....

הי אביב, מאמינה בך, מאמינים בך. ועוד אוסיף ואומר שיש לי תחושה שלפעמים (ואולי גם את) אנחנו רואים את עצמנו מורכבים ומסובכים בהרבה מכפי שאנחנו. הייתי רואה זאת כדבר מעודד עם כיוון חזק יותר של תקווה. מקווה שתחושת הבלבול תתמתן. הביטחון יגדל. משהו יתרכך, יתמוסס ויאפשר התחממות פנימית מחיבוק מגדיר. שלך, סוריקטה