אבא

אודי, יש לי כמיהה עזה או יותר נכון לומר צורך... שהמטפל יהיה אבא עבורי... לא אבא של ממש... זו כבר פנטזיה לא מציאותית... אין לי רצון או צורך לבוא אליו הביתה או ללכת איתו יד ביד ברחוב... אני רוצה שישמור עלי, ידבר אלי בקול שקט ורך... שיבריח את כל השדים והמפלצות מתחת למיטה... שילחש שאני טובה, ושיהיה בסדר... אודי, זה בסדר שמטפל יהיה קצת כמו אבא??? או שזו פנטזיה מזיקה ואינפנטילית שיש להתפכח ממנה מפני שדינה אכזבה כואבת?? נטע.

נטע יקרה, נראה לי כל-כך בסדר. משאלה מקסימה, בעיניי. את צריכה להרשות לו. להתיר לדברים כאלה להיספג ולהפוך להיות חלק ממך, קיום פנימי שיהווה משקל נגד משמעותי על המאזניים (בהנחה שקיימים חלקים פנימיים שינסו להגן על הרע הקיים). אני לפעמים מרגישה קצת בת מאומצת של המטפל שלי (ואנחנו באותו גיל), ואולי בעיקר תלמידה לחיים. שלך, סוריקטה