שירה - שיר....

כל כך מבינה אותך, יותר ממה שאת חושבת. רוצה רק בקליפת אגוז לספר לך על מה שקרה לי. לפני כמה שנים (טובות), קרה אירוע שעבורי היה אסון, שקעתי במעמקי המצולה של דכאון, לא עבדתי, לא נקפתי יד במים קרם בבית (אני שמכינה ארוחות גורמה של 5 כוכבים כל שבת, לא הכנתי אפילו מים חמים), לא רציתי לתקשר עם אף אחד. הייתי שקועה ביגוני, ושום דבר לא הוציא אותי משם. לא התעניינתי בכלום. כן ניסיתי ללכת לפסיכולוג וזה הועיל כמו כוסות רוח למת, הלכתי לפסיכיאטר, קבלתי כדורים שעשו אותי זומבי, שום דבר לא הוציא אותי מהמצב שהייתי בו. אין לך מושג מה לא עשו כדי להוציא אותי. מוצאי שבת אחד, הייתי במטבח פתאום אני שומעת נגינת מלאכים בכינור, חשבתי שאני חולמת, אבל לא, בהלפתעה כולם הגיעו והזמינו נגן כינור משהו שלא שומעים, ידעו מה המוזיקה עושה לי, נהניתי בקונצרט, אבל כאשר הלך, חזרתי לתוך הקונכיה שלי. טיול באירופה הקלאסית לא עזר במאומה, בכיתי רוב הזמן, ובשאר הזמן התהלכתי עם עיניים מזוגגות (טוף... אירופה באמת יכולה להכניס לדכאון), שולחנות שבת אצלינו בדרך כלל מלאי אקשן, כי אני מאתגרת כל מי שמביא איזה פרוש או מה לא, וזה גם לילידם מגיל 4, ובאותם חודשים, שקט, כלום, או שלא פתחתי את פי, או שבכלל לא ישבתי ליד השולחן. (עד היום בעלי מסויט מאותם ארוחות שבת, אומר שלא יכול להזכר איך שהיה חסר כל התסיסה, כל הקשן, כל זרם החשמל) בקיצור מה אומר לך, חודש בא חודש הולך ואני נכנסת יותר ויותר לתוך האדמה, בני המשפחה ראו שלא הולך בטוב, החליטו ברע, ואז יום אחד בעלי והבת אומרים שדי נמאס להם, גם אני צריכה לשאת בעול, ולעשות אפילו מינימום בבית! אמרתי להם שמצידי שלא יעשו כלום, לא הבית, לא הנקיון ולא הבישולים מעניינים אותי, בקיצור אי אפשר היה להוציא אותי מתוך הדכדוך גם לא בשערות ראשי, השמש לא זרחה, היה חושך אחד גדול, וזהו. גם הפייט שיש בי תמיד הלך, (זה קרה בפעם אחרת שוב אבל שם זה היה משהו אחר, ואספר על זה פעם אחרת), בקיצור באותו זמן, לא פייט, לא נעליים, לא כלום, קבר אחד חשוך וגדול. ויהי.... אחרי בערך שבעה חודשים, לפתע נזכר בעלי במשהו שהיה לי נורא חשוב והוא תמיד לא רצה, לא רוצה להאריך ולפרט, זה היה משהו שדרש פעילות שלי אינטניסבית ובעלות גבוה מאד, של כמה מאות אלפי שקלים, הוא החליט לנסות, מכאן ושם, זה הוציא אותי לחלוטין, זוכרת איך שנשאבתי לזה, בתחילה לאט לאט ואחר כך במלא המרץ, וחזרתי לארץ החיים.(קבלתי עוד בונוס, שמאז ועד היום בכל מה ששייך לנושא הזה עוד לפני שאני מצליחה לגמור את המשפט שאני רוצה בו בעלי מייד מייד משתף פעולה, זה נצרב לו יותר מדי עמוק בנשמה) מה אני רוצה לומר לך, שבכל מצב, תמיד משהו יכול להוציא אותנו. זה לאו דווקא חייב להיות משהו גדול ובומבסטי ותאמיני לי כשהייתי בתוך החשיכה אם היו מדברים אתי על אותו פרויקט לא הייתי אפילו מתייחסת, רק כאשר נאלצתי לפעול ולעשות, פתאום הייתי בחוץ. שירה'לה, את מקסימה, לא משנה מה עשית, אמרתי לך אם אפשר לקלקל אפשר לתקן, הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו על אף ולמרות הכל, לא משנה מה, תחושות של חרטה שמובילים להרס עצמי, זה רק מהשטן, יש לך את היכולת לצאת מזה. ואותו מטפל שאמר שזה יכול להוביל למוות, אני רוצה לטפל בו. לא מתים מדכאון אלא אם כן מתאבדים, ומטפל לא אמור לתת לך אופציה שכזו אפילו לומר שהיא קיימת. וואלה, שירה יש לך את זה, תני לבעלך לקרא את הפוסט הזה שלי, שישבור את הראש למצא מה שיעזור לך, הוא אמור לדעת ושלא יהיה לך מצפון שאת לא מתתפקדת מי יודע מה וכל הכבוד שבתוך כל הדכאון את חושבת על הבית, על הילדים ועל העבודה, מגיע לך שאפו אחד גדול וציון לשבח, גם שם בתוך ההסתרה את עושה מה שאת צריכה, על זה תתני לעצמך טפיחת על הגב עצומה, ואת תצאי מזה כמו גדולה, תאמיני בזה שירה, חושבת עליך

ריגשת אותי מאוד, תודה ששיתפת, אני מאוד מעריכה את זה. אני נאחזת בשיגרה, ולמעט תקופת אשפוז בת שלושה שבועות במהלכה נעדרתי מהבית אני מתפקדת רב הימים. משתדלת מאוד ומהצד זה אולי נראה אפילו כמו תפקוד מלא אבל הכל מת בפנים. כבר יותר משלוש שנים. אני חושבת שלבעלי נמאס ואיני מאשימה אותו. ובמצב כזה המוות אכן מצטייר כמו האפשרות היחידה להפסיק את כל זה מיד. גם שם.הייתי, נכשלתי וזה פתח חזית נוספת של יסורים בעיקר מול המשפחה. הייתי קרבן למספר מקרים. ניצלתי בדרך נס. זה היה מזמן, ואמנם הצלחתי להמשיך בחיי לפתח קריירה ולהקים משפחה אבל פתאום הכל צף ועלה. שלך, שירה

תתני לעצמך צל"ש על כל יום שאת מתפקדת כל כך מכירה את המוות הפנימי הזה, וואו כמה מכירה אבל את מקסימה את לא נכנעת ולא לבעלך לא נמאס אין לי ספק שהוא מעריך אותך על המאמצים אני ממש מעריכה אותך ואת עוד תמצאי את הדרך לצאת מהאפלה, את תמצאי את האור ואל תקחי את זה כמוןב מאילו שאת ממלאת את התפקידים שלך, את ממש מקסימה