אולי בכז יש תקווה? (יצא טקסט על בית)

מטפלים משקרים לפעמים שהם נוסעים לחו"ל רק בשביל לגרום למטופל להמתין יותר בין פגישות ולבחון איך הוא מגיב? שמעתי טענה כזאת פעם... בכל אופן המטפלת בנוכחית שאני בתקשורת איתה אמורה לשוב מטיול בחול בתחילת החודש ואני קצת מתגעגעת אליה כי לשם שינוי חווה אותה חיובית. אבל אני מפחדת לחוות מולה שוב פתאום תלות, חוסר אונים, שנאה ושטויות... איבדתי 7 שנים מהחיים בגלל טיפול שנוהל בצורה גרועה מבזה ומקוממת. היה שם ככ הרבה עם מה לעבוד. הייתי חשופה. הוסרו כל ההגנות. כל הטראומות היו בחוץ. זעקות. כאב. זעזוע. ובמקום להסביר לי מהו טיפול וליצור קרקע של ברית עבודה חיובית היא התנשאה עליי נרקיסיסטית ואחכ הטראומטיות פרצה בבת אחת נוכח תסכול בקשה.. והכל הזדעזע .. זה קרה לפני 7 שנים וקשה לא לחשוב שאולי אם היה מטפל אחר עם התייחסויות אחרות הייתי עכשיו כבר במקום הרבה יותר מתקדם מבחינת היכולת לקרבה אינטימית וקשר. אבל זה לא רק זה. גם הביטוח לאומי כמהלומה נרקיסיסטית. חוסר הערך שבי כמו קיבל חותמת. "נחותה". אני רוצה לאהוב את עצמי ולהרגיש בטחון. באמת. אבל אין לי אמונה שמישהו שווה אי פעם יאהב אותי. ואני רוצה מישהו שווה. מישהו שכן מתפקד וכן יש לו 'כושר השתכרות' וכן יכול לעזור לי לחוות יותר בחיים ולא סתם רק 'להתקיים בעוני יחד'. אבל אף אדם שווה לא ירצה אותי עד שלא אהיה שווה בעצמי. מלכוד 22. מעצבן אותי ש'רמת חיים' נאותה זאת נחלתם של עשירים בלבד. דירות מעוצבות משלהם. הצבע הקיר לא מתקלף. המים בברז לא דולפים מהחריץ שבין המתכת לקרמיקה. המרצפות משיש ולא כאלה של פעם שלא החליפו כבר 30 שנה... יש עוזרת ומנקה שאפשר להזמין פעם שבשבוע. דירה נורמלי משלהם שבטח נעים להם לארח בה אנשים כי היא יפה ויש להם אנשים לארח כי יש להם חברים ויש להם שמחות. הילדים חוגגים בכיף ימי הולדת ובת מצווש והכל כזה נעים ונחמד בבית כאלה של אנשים שיש להם. עושר ואושר. פיסית ומנטאלית. ואני משלמת מדי פעם ללכת למטפלת שיש לה בית יפה. הפעם אני לא מקנאה או כועסת. גם כי ספציפית אותה אני מחבבת וחשה חום וגם כי זאת הזדמנות משלי להשלות את עצמי שאני בחיקו של בית יפה פעם ב.. שמקבל אותי בשעריו ואפשר שם קצת להיות ולנוח. עדיף מבית עני מכוער. חוצמזה שהוא יפה אבל לא מתנשא. יפה אבל לא מגונדר. במן טוב טעם סולידי שכזה.. אבל קשה שלא לשים לב לפער שאצלה הצבע בקירות לא מתקלף וזה לא כמו שאבא שלי אוהב לתקן דברים עם חבלים וסלוטייפ העיקר שיתפקדו.. והערך האסתטי כבר לא חשוב. כל אחד והבית שלו... וזה אפילו לא שלי. שלהם. לי אין.

הי מימה, התיאוריה שמטפלים מתסכלים בכוונה כדי לבחון מטופלים – יש בה, בעיניי, אלמנטים פרנואידים. קורים דברים, כי אנחנו במציאות, לא עושים פה ניסויים בבני אדם. את הביטוי הזה "הוסרו כל ההגנות" שמעתי לא פעם בפורומים ואני נוטה להאמין שאין דבר כזה. ראי - אני בכלל, אבל בכלל לא עשירה פיננסית. רגשית – הרבה יותר מפעם. רמת החיים שלי נאותה למדי לעומת העבר, גם אם היא פחותה בהרבה מזאת של סובביי, אבל, לפי שעה אני מסתפקת בה. גם לא בטוחה שהנפש שלי הייתה כרגע עומדת ביותר. מאמינה גם שכדי שיהיה לך בן זוג עשוי מבפנים, גם את צריכה להיות כזאת באיזה אופן. הכי חייכתי שכתבת על אבא שלך, שמתקן בסלוטייפ, האמת, שייתכן שזה קשור לחרדת ההתפרקות שלו. או ל'כשרונות' החיבור שלו. גם אותך. בית הוא מושג מורכב כל-כך. הלוואי שיהיה לך. שתרגישי שיש לך. וגם אני. שלך, סוריקטה