חוסר אונים

על שהעולם הוא כזה שמי שעמדת חוזק וחסינות מרשה לעצמו הרבה יותר מדי על חשבון אחרים שחשבתי שאני בן אדם אבל בעקבות טיפול פסיכולוגי אנליטי הבנתי שאני בעצם שפן ניסיונות של 'פסיכולוגית בכירה' לחשוף את נפשי ל'אנליזה'. איך ייתכן שלא מסבירים לבני אדם שנכנסים לקליניקות האלה את אופי התהליכים. לא מספקים להם עוגנים. מנצלים את חוסר המודעות של אנשים ואחכ הטראומות פורצות באופן מחפיר ככ בלי שלמטופלים/פונים בכלל היה מושג. אבל המטפלים ידעו היטב שדברים כאלה עשויים לקרות. איך יתכן דבר כזה שאוכלוסית המטופלים ככ נטולת זכויות והגנה משפטית וזה בסדר. הכל בסדר. העולם כמנהגו נוהג. למה הפסיכולוגית לא אמרה לי "טיפול זה תהליך רגשי עמוק. עשויים להתעורר דברים קשים. חשוב מאד להתמיד למרות זאת. המטרה לעבוד על המסוגלות להיות בקשר עם אנשים בעולם החיצוני בסופו של דבר" - למה כל זה לא נאמר לי? כולל ציון העובדה שהבולימיה קשורה למיניות חסומה. למה לא נתנו לי את הכבוד והזכויות המינימליות האלה למידע ומצד שני הרשו לעצמם לבקש תעריפים? אני לא מבינה את החרפה הזאת. ואין עורך דין שמסוגל לעזור. כולם כמו תוכים אומרים שבמקרה של טיפול פסיכולוגי קשה לבסס תביעות ולהוכיח דברים. אני רוצה שלמטופלים יהיו זכויות בדיוק כמו שיש לכל צרכן על פני הפלנטה הזאת!! משפילים ומבזים אנשים, מסתירים מהם מידע והבנה וקוראים לזה 'טיפול'. מכעיסים אנשים. מטנפים להם את הנפש. אונסים עליהם גבולות וקוראים לזה 'טיפול'. ושפורץ כאב נוראי וזעזועים מפקירים אותם לאנחות. וזה נקרא 'טיפול' דור שלם של מטופלים מטומטמים שבמקום לצאת נגד מי שמרוויח על חשבון סבלם הם יושבים ומחכים בגעגוע לפגישה הבאה. משלמים הון תועפות בשביל שהמטפל יעשה טובה שהוא מקשיב ואחכ יבשר להם שנגמר הזמן. ואני מצאתי מטפלת שבלי להגיד לי פתאום משכה את הפגישה במקום שעה לשעתיים. אולי היא רצתה לתת לי חוויה של תיקון למקום הטראומטי הזה של 'אין זמן'. האמת שהערכתי. היא המטפלת היחידה מזה זמן רב שאני מצליחה לסבול. היא לא פסיכולוגית. פסיכותרפיסטית גופנית. זה מדהים שאני לא שונאת אותה ולא בא לי שהיא תמות ולא מרגיש לי שהיא מתנשאת עליי. ואולי יש סיכוי לעבודה בנינו? אולי עוד יש סיכוי. היא רוצה לטפל בי. אני מרגישה שהיא מסתכלת עליי ורואה משהו טוב. יש לה אהבה בעיניים מתי שהיא מסתכלת עליי ולא אדישות מפקירה כמו שהיה עם הפסיכולוגית ההיא. בכיתי מולה ואמרתי לה שאני יותר מדי זמן עם הכאב לבד. היא לא נרתעה מזה. הסתכלתי לה בעיניים והיא לא נרתעה. בסוף הפגישה היא נתנה לי חיבוק. אחכ לא קבענו כי היא יודעת שקשה לי לקבוע. אהבתי שהיא לא לחצה עליי. היא בכלל בחו"ל עכשיו. אני מתגעגעת אליה. עדיף לבכות בזמן שמישהו מביט בך עם מבט מכיל ואוהב מאשר לבכות לבד. זה בדיוק מה שצריך כדי להתרפא. רישומים כאלה בזכרון ולא מטפלים מזדיינים מתנשאים עם תעריפים שמספרים לי כמה שהם בכירים ועבדו קשה ומתנהגים כמו פוצים פטרנליסטים קרים ודוחים. לרצוח 'מטפלים' כאלה. בא לי לשרוף אותם. שימותו :/ לא מאמינה שפגשתי מטפלת שמרגישה לי אחרת. בן אדם. בן אדם. אפילו אמרתי שזה מוזר שאני מרגישה ככ נוח מולה כי אני רגילה לשנוא מטפלים... אולי אני אחזור אליה לפעמים. רק מינואר היא תוכל.. פתאום אני מרגישה איך אני ממתינה . למישהי שמסוגלת להכיל אותי בוכה עם אהבה. אהבה והמון צניעות . זה ככ חשוב - צניעות כאצילות של נפש שפוגשת בן אדם! ולא פוצים נרקיסיסטים מזדיינים שקוראים לעצמם 'מטפלים'.

אני מקווה שבפעם הבאה תנסי לכתוב שמצאת מטפלת טובה ומכילה, שזה אפשרי מבלי לכתוב על ההיא טוב? תנסי, בשבילך לשחרר. שמחה לשמוע שיש כזו מטפלת מקסימה שלא רוצה ל"אנוס" אותך נפשית או לעשוק אותך בכסף :) חג מואר ומאיר עיניים. מיכל

זה יהיה מאולץ לא לחשוב על הפער ביניהן כי זה מחריד אותי להווכח כמה רגיש ומכווננן יותר היה אפשר להיות אליי ואיך קיבלתי טיפול ככ נוראי ומחריד מבחינת חוסר האמפתיה באופי ההתייחסויות. לא יכולה לא לחשוב על זה כי אני יודעת שאכלתי חרא מטיפול גרוע שרמת חוסר ההבנה שם הייתה פשוט מבזה ומתעללת! וכן טוב לגלות שיש מטפלת עם איכויות אחרות.