תוספת בקשר ליחסים שלי עם אמי....

ההשלמה הנפשית הזו שלי לא הגיעה מייד. בערך בגיל 24 היה לי את האומץ לומר עד כאן ולא יותר... אבל כעסתי, נורא כעסתי, הכעס בעבע בי למרות שלא הוצאתי אותי על האשמים. זוכרת שנים שרבתי עם אמא שלי על אלף שטויות, הייתי יכולה להרים את הגג בשביל דברים שנראו מה בכך, אך אני ידעתי שזה הכעס הנוראי שלי על מה שעוללו לי, לפעמים לא הייתי יכולה להסתכל עליה. אבל כשהיא בגרה וגם אני בגרתי הגעתי לתובנות אחרות, ויכולתי לראות עוד פרספקטיבות, אבל בהחלט שהיו לי שנים לא קלות בכלל עם הכעסים על מי שפגעו בי. הדבר היחידי שהצליח להביא קצת מזור לנפשי הפצועה באותן שנים, היה כאשר אני נהייתי אמא, וראיתי כיצד מה שהיה חסר לי יש לילדים שלי, ואז הרגשתי כאילו ושמו לי רטייה על פצע מדמם, כאילו דרכם יכולתי לראות את אור השמש והילדות, ועם כל זה, עדיין היו לי שנים שקשה היה לי מאד לסלוח, ולהמשיך הלאה.