אדברה וירווח לי

התלבטתי אם לכתוב או לא, אבל חשתי שזו אג'נדה שלי, שאני כן רוצה להביע. רוצה להדגיש, לא מתכוונת לאף אחת ספציפית, זו אג'נדה שלי מימים ימימה, בלי כל קשר לכותבים כאן, למרות שזה אקטואלי כאן, מתנצלת מראש אם מישהי נפגעת, וחוזרת ומדגישה, שאני לא מתכוונת לאף אחת ספציפית, ויתירה מכך, אני חושבת שזה אקטואלי עבור כל אחד, תלוי במינונים, שעושים את כל ההבדל. כל אחד נגוע בכך במידה זו או אחרת. זה לא פוסט קל, אז מי שבין כה וכה אין לה מצב רוח שלא תקרא. ואחרי כל ההקדמה הקצרה הזו. אני רוצה לדבר על שנאה ועל קנאה. יש שני סוגים של קנאה. ישנה קנאה, שבעקרון היא אפילו חיובית, קנאת סופרים תרבה חכמה. הקנאה הזו היא זו שמזיזה את כל ההתפתחויות בעולם, היא זו שגורמת לאנשים להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל שלהם, היא זו שגורמת לאדם להציב מטרה, ולשאוף להגיע אליה. הוא רואה שאפשר להשיג את הדבר, כי האחר השיג אותו, משכך גם הוא יכול להשיג ושואף להשיג את המטרה. אדם רואה שהאחר הצליח לרזות, הוא אומר גם אני רוצה, ועושה דיאטה נכנס למשטר חיים בריא ומרזה. אדם רואה שאצל השני תמיד נקי ומסודר, הוא גם רוצה לחיות בסביבה נעימה, ולכן גם הוא מזיז את עצמו ומקרצף את הבית והוא נקי. אדם בהיי טק, רואה לאן הגיעו אחרים, והוא משקיע את כל כולו בהמצאות, מדינה מקנאה במדינה במירוץ של התחמשות, של התפתחות, וההשוואה הזו, הקנאה הזו מדרבנת את כל המדינות להשקיע ולהגיע להשגים. הקנאה הזו בבסיסה אומרת, גם אני רוצה שיהיה לי. הקנאה השניה, היא קנאה אחרת, היא קנאה של חוסר פרגון, היא קנאה של למה לשני יש. הקנאה הזו היא שעומדת בבסיס כל המלחמות, הן בין האומות, הן בתוך המשפחה, והן בכל חברה. יש בדיחה שאומרת שביום כיפור בתפילות כל נדרי, כולם בוכים, כתוב שם מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו וכו' והבדיחה אומרת, שיש כאלו שבוכים 'מי ימות', מתפללים שהם יהיו בריאים וחיים, אבל יש אחרים שבוכים 'מי יחיה' כואב להם שהשני חי. יש קנאה שפשוט לא מפרגנת לשני שיש לו. אדם קנה רכב משפחתי חדש, הוא מאושר, רואה שלשכן שלו יש רכב מנהלים, וכל השמחה יוצאת לו. אדם קנה דירה, מאושר בה, עד שרואה את הדירה של השכן שיותר יפה. אנשים לא מפרגנים שלאחרים יש את מה שלהם אין. תמיד יש מי שיפה יותר, עשיר יותר, מוצלח יותר, ילדיו מוצלחים יותר, ויש אנשים שלא סופרים את הברכות של עצמם, אלא נעצבים אל לבם על הברכות שיש לאחרים! אני לא מתכוונת על ההתכווצות שיש בלב לאשה ללא בן זוג כשהיא רואה זוג מחובק, היא פשוט רוצה גם בן זוג. אשה ערירה שמקבלת כאב עצוב כשרואה ילדים, זה לא שהיא לא מפרגנת אותם אבל היא רוצה ילד לעצמה, אני לא מדברת על מי שרוצה לעצמו, אני מדברת על חוסר הפרגון שלשני יש. ולא מדובר על אדם שלקח ממך משהו, אלא קנאה מגעילה, קנאה שלא יכולה לסבול שלאחר יש, קנאה שמביאה לשנאה של האחר, לא בגלל שהוא פגע בך, לא בגלל שהוא עשה משהו לא טוב, אלא רק בגלל שטוב לו! שונאים אותו כי טוב לו, כי לי אין. אין בעולם אדם שהוא מושלם, אין בעולם אדם שיש לו הכל, אחד עשיר יותר, שני יפה יותר, שלישי חכם יותר, רביעי יש לו משפחה תומכת יותר, לאף אחד אין מושלמות בכל המישורים. הקנאים מן הסוג השני, לא משנה מה שיש להם כן, תמיד הם יקנאו באחרים כי לאחרים יש יותר ממה שיש להם, הם לא יספרו את הברכות שיש להם, אלא יקללו את הברכות שיש לשני. וזה מה שכתוב בפרקי אבות: כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידו של בלעם הרשע" (אבות ה יט). זה ההבדל בין אברהם אבינו, איש החסד, שהייתה לו עיין טובה, הוא פרגן לאחרים, הכניס אורחים, רצה לתת משלו לעומת בלעם הרשע, שהייתה לו עין רעה, לא פרגן לאף אחד כלום, והיה נותן להם עין הרע, והייתה לו נפש רחבה, רצה עוד ועוד ועד, זה הולך ביחד. מי שלעולם לא מסתפק במה שיש לו, תמיד רוצה את של אחרים, ושונא אותם כי יש להם יותר ממה שיש לו. והעולם הוא לא טיפש, כמים הפנים אל הפנים, מי שמקנא, ושונא, ולא מפרגן, העולם שונא אותו, לא סובל אותו, אין לו חברים, מתרחקים ממנו, לא רוצים את חברתו, ואז הוא עוד יותר ממורמר, על העולם הנוראי הזה שלא סובל אותו, ויש לו רשימה ארוכה של עוולות שכל העולם ואשתו עשו לו. אבל שורש הדברים הוא חוסר הפרגון שלו לאחרים. מי משפרגן לשני, מי ששמח שלשני יש משהו, גורם שהשני יאהב אותו ויחזיר לו אהבה, גורם לכך שהוא יהיה מקובל, ובסופו של דבר הוא יהיה אדם מאושר יותר. למען הסר ספק, אני שבה ומדגישה, אדם שמרגיש חלישות הדעת כי ראה סיטואציה שמזכירה לו את הכאב שלו, לא אליו הכוונה. זה מובן שאדם יש לו כאב של עצמו, וכאשר הוא רואה דברים שמזכירים לו את החסר שלו, זה כואב לו, אבל השאלה היא, מה הוא רוצה שיהיה לו או שלא יהיה לאחרים? זו הפואנטה, שהרי איזו טובה תצמח לו מזה שגם לאחרים אין? יש אמרה ביידיש שאומרת שהרבה אנשים מוכנים להוציא לעצמם עין אחת העיקר שלשני יוציאו את שני העיניים, וזה מבוסס על סיפור שמלך רצה להטיב עם שני אנשים ואמר לאחד, בקש כל מה שאתה רוצה ואתן לך, אבל לחברך אתן כפול. יכול היה אותו אדם לבקש עולם ומלואו, אך הידיעה שלחברו יהיה כפול, לא נתנה לו מנוח, ולכן הוא בקש שהמלך יוציא לו עין, העיקר שלחבר שלו יוציאו שתי עיניים. לא אכפת לו כמה מיליונים יהיו לו, הוא לא יסבול שלשני יהיה יותר. הפואנטה היא לא למלא את החסר של עצמו, אלא ההשוואה הנצחית, מה יש לשני, ועל פי זה למדוד את האושר שלו, תמיד חייב שלו יהיה יותר, אחרת הוא לא מאושר. צריכים לדעת להבחין את המקור של הקנאה, מה אני רוצה, אני רוצה שיהיה לי, או שלא יהיה לשני. מה יתן לי אם אין לשני? יש אנשים שהחסר של השני זה האושר שלהם, לראות את המפלה של השני מביא להם יותר נחת מאשר לראות את עצמם מצליחים, הם פשוט חיים מהכשלונות של השני. אדם שמפרגן לשני, הוא אהוב, רוצים את חברתו, מפרגנים לו בחזרה. לשנוא את האחר רק מפני שיש לו, היא מידה דוחה, ועבורה לא צריכים פסיכולוגים ולא פסיכיאטרים, אם אדם הוא אמוני, שיקרא ספרי מוסר, אם הוא אינלגנט שיקרא ספרים של פילוסופים בנדון, שימצא מה שמדבר אליו, שיראה לו את המראה האמיתי של סוג קנאה שכזה.

הי סנדיי, אני חושבת שאף פעם לא שונאים את האחר "רק בגלל שיש לו", לפעמים אנשים שונאים\מקנאים את האחר כי העובדה "שיש לו" יושבת אצלם על איזשהוא חוסר מסוים או פצע (כפי שכתבת), ואז ה-"קנאה" (כפי שהגדרת אותה) היא לא באדם ספציפי שאותו שונאים (כפי שכתבת, ואני לא מסכימה עם זה) אלא בכמעט כל אדם שיהיה שם... אני לא מוצאת היגיון ובאופן אישי לא מכירה אנשים ששונאים ומקנאים סתם כך, מרוע...לרגשות יש סיבה והיא בד"כ גם מוצדקת, (אפילו אם מקורה בפירוש שגוי.) אבל מאוד מאמינה שאיזשהו עשיר - השמח בחלקו..

אם את לא מכירה אנשים שלא מפרגנים, ומרגיז אותם שלשני יש יותר מאשר להם, ולאו דווקא שהם מסכנים, אלא לאחר יש מכונית יותר יפה, בית יותר יפה וכו', אם לא פגשת בזה אשריך וכנראה לך יש עין מאד מאד טובה

אקח את זה למקום שלי ואתייחס משם- בטיפול גיליתי שאני חשתי די קנאית וביתר שאת מול המטפלת הספציפית שכל היבט בה ניכר כ'מעל הממוצע'. אבל מוכרחה לומר שלחלוטין זאת הייתה קנאה מהסוג שרוצה גם לעצמו וממש ממש לא בקטע של להרוס לאחר. אולי דעאש בקטע כזה.... אבל מה אם זה שיש לו הרבה לוקח מזה שיש לו קצת- ממנו ועל חשבונו ובתמורה הוא בעצם מפגין יחס שמתנשא עליו? הפערים בלתי נסבלים וזה שיש לו פחות מבקש קצת לאזן אבל נענה בשלילה. אומרים לו מצד אחד 'תסתפק במה שאני נותן. לא תקבל יותר' מצד שני זה שיש לו הרבה יותר גם ככה כן מרשה לעצמו לדרוש עוד יותר . למשל בצורת אמירה של 'עלה לי התעריף'. יש פה משהו ככ לא מאוזן שזה משחית את הנפש של מי שבסהכ ביקש לעצמו מעט צמצום פערים. התקרבות לשיוויון יחסי שבמילא לא יהיה באמת שווה לעולם גם ככה. אז אם אדם נעשה מר מזה אני בהחלט יכולה להבין את ההקשר שגרם לנפשו הזכה והטובה ושואפת הטוב 'להחמיץ' כך. או להפוך מרה. רוב האנשים לא נולדים רעים. הרבה מהם נדחפים מרוב חוסר אמפתיה וחוויה של צדק אנושי לחוש דברים שליליים שמעולם לא רצו בכך. יש הבדל בין ההרסנות החולנית של דעש שמחפשת לזרוע הרס ורוע במתכוון כי שונאים את השפע והחופש שבמערב לבין אדם פרטי שמייחל להתחשבות ועזרה ונתקל באטימות שחווה אותה לא אנושית מרוב שאינה גמישה להתחשב במי שיש לו פחות. בין אם משאבים או חוסן. גם לאנשים כאלה יש צורך לזכות בהכרה והערכה ולא שיסמנו אותם כבלתי עומדים בקריטריונים של עושר/השכלה/עשייה ולכן מצדיקים את ניצול נחיתום החברתי מעמדי. תסתכלי על כל מבנה התעסוקה. כיצד מעמד הפועלים שמרוויח מינימום מעשיר את מי שמעליו. צריך לעזור לאנשים להוציא מעצמם את המיטב ולתגמל אותם על כך. לא להתנשא ולהצדיק פערים בגלל הבדלים שלא מבחירה.

הי סנדיי יקרה, גם את משקיענית. אוסיף גם שקנאה ('הטובה') או צרות עין ('הרעה') יכולות להתקיים, להבנתי, גם בין חלקים שונים באותו אדם. לעכב או לתמרץ. אמצע שבוע נעים, סוריקטה