למה פסיכולוגים לא מסבירים מראש ומזהירים

מטופלים שהתהליך הטיפולי עשוי לכלול חוויות של שחזורי טראומות לא מודעות שהן קשורות לקושי שלהם בהווה לנהל ולהתנהל בתוך מערכות יחסים קרובות עם אנשים? למה ההבהרה הזאת לא רשומה באדום עם כוכבית על מסמך חוזי כתוב! על נייר. לצד סיכומי העלויות ומועדי פגישות? למה מותר לכם לקחת מאיתנו כסף ועוד ככ הרבה ולהותיר בטעות שנדמה לנו ש'קונים אוזן קשבת ואמפתיה ותמיכה' למה לא כתוב באדום בחוזה בעוד כוכבית 'הקשר הטיפולי נועד להווה אמצעי שמסייע למטופל בטווח הרחוק בחייו הממשיים במציאות ולא מדובר בקשר בפניי עצמו שנועד למימוש קונקרטית' למה שכמטופלת שאלתי את המטפלת מה עושים בטיפול פסיכולוגי אף פעם לא קיבלתי תשובה אמיתית ברורה!! הכי מנומק שלה זה היה לענות "מנסים להבין את עצמנו'. זאת לא תשובה שחושפת דבר על טבעו של התהליך!! אודי בבקשה על תמחוק. תפרסם. הביקורת הזאת צריכה להשמע ואף יותר מכך. להוביל לתביעות ממשיות בשטח לדעתי. אם החוזה באמת היה חוזה. באמת היה ברור גלוי ושקוף. אם שניים היו מתכנסים שם למטרה משותפת בצורה ששניהם פחות או יותר מבינים על מה ולמה ולא כופים עמימות יתר מזהרת כי המטפל רוצה לא להפריע להשלכות . .. למה? בשביל להגיד לי אחכ 'הכל השלכות וכדאי לך להתמקד בסיבה האמיתית שהיא ההורים?'... ככה לא מטפלים בבני אדם. יש פה במקרה עורך דין שקורא? יש מטופלים שמרגישים בול אותו דבר? יש סיכוי לתביעה נגד מי שעשו מאיתנו צחוק והרשו לעצמם לא להסביר לנו דברים כדי שנבין גם??? מה זה רק להתנשא 'עבדתי קשה' רגע לפני שהיא משחזרת לי שם את חווית החוסר אונים המודחקת התהומית שלי ואיזה 'התמוטטות נפשית שקרתה אך לא נחוותה'? אתה נורמלים?? אז מה היא ישבה שם רגע לפני וחייכה לי מול הקשיים במקום להציע תקווה? היא יכלה להשתמש בכלים מה cbt .. שום כלים לא היו לה! היא לא החזיקה אותי בחרדותיי והתמודדויותיי בשום צורה!!! היא רק... אלוהים יודע מה היא עשתה... ישבה ושתקה או ישבה ושיקפה... בעיקר תסכלה ותסכלה ... גם ההסבר על הגבולות לא ברור. אודי אתה טענת 'גבולות שומרים'. זהו, נגמר ההסבר. זהו? סליחה ואם בחוויה שלי האינוס גבולות החד צדדי הזה היה ממית ולא שומר??? מי אתה שתחליט שהם שומרים?? ואולי שחזרתי שם את העובדה שנולדתי פג זעיר בחודש שישי להריון ושאנרתי לה 'אני צריכה/רוצה עוד זמן לפגישות' היא קבעה שלא. שאני לא באמת צריכה את זה ותסכלה ללט רחם. אולי החוויה המתקנת שלי שם הייתה אמורה להיות שהיא כן תסכים??? מי אתם שתקבעו לי באופן חד צדדי מה כן ומה לא??? מי היא ששיקפה לי שם 'כמו שהמיתו בך חלקים?' במקום להחזיק את התקווה או לבחור כל התייחסות אפשרית אחרת (ויש מיליון) חוץ מאמירה אומללה ומכווצת ולא אנושית שכזאת??? איפה איש המקצוע שלא רק יאשר 'היא עשתה טעויות. קיבלת טיפול גרוע' אלא גם יסכים להעיד בכתב בתור חו"ד מוגמר.? לא קיים דבר כזה. ואני מזועזעת . מאז. מאז אני מזועזעת. כי גיליתי שאין אלוהים לעולם הזה. אין אבא שומר. אין אבא שומר שיזעק לאמא 'תגידי את מטומטמת? את לא רואה מה את עושה לילדה? תקשיבי לה!! תתגייסי כשהיא צריכה אותך''. כשהפסיכולוגית תסכלה אותי וחוויתי את החוסר אונים הנזקק בביתי בין הפגישות וככ הייתי צריכה אותי. התפללתי שתענה לי. לטלפון. להודעות. שתעזור לי להגיע. הנשמה יצאה עד שזה קרה. היא גרמה לי להתבוסס בתוך השחזור הרבה יותר מדי זמן. בכלל לא עם אצבע על הדופק. ביקשתי מאלוהים שיעזור. הוא לא היה שם. איך אני יודעת? כי היא עדיין לא הייתה שם מתגייסת למעני להחזיק להכיל לעזור לעכל... איזה יופי זה נשמע בספרים אז? במציאות זה לא היה ככה. אני זוכרת הכל!! ואחכ שחתמתי ביטוח לאומי והזדעזעתי מהשלכות חברתיות אפשרויות כי זעזע לי את תפיסת הערך והדימוי העצמי. נזקקתי לה. היא לא הייתה שם. היא אף פעם לא הייתה שם ברגעי האמת של הסערות הרגשיות הפנימיות שלי שנזקקו לחוץ מחזיק ותומך. איך היא הטילה אחריות עליי לבוא לפגישות שלה? להתאים את עצמי לתנאים שלה ואצלה? הייתי שם. כל מה שנזקקתי לו בחוויה שלי הנאיבית היה תוספת חצי שעה ממנה. לפגישות. היא תסכלה ואפילו אמרה 'את לא באמת צריכה' לא הבנתי על סמך מה היא קבעה אבל כן הבנתי שהיא בעמדת 'אצלי הכח לקבוע לא אצלך'. ואז זה שחזר לי את הנורא מכל וזעקת 'ויתרת עליי' בקעה ממני. ולא משנה כמה היא ניסתה לתרץ שהיא לא יכולה כי.. כל מיני תירוצים. בנקל הפרכתי הכל והיה ברור שהיא מנסה ליישם עליי פה משהו מלאכותית וכל הסיטואציה לא הייתה קשר אמיתי אכפתי ואותנטי מעולם. בניגוד גמור למה שהלב שיווע לו. שלה יהיה אכפת ממני. שהיא תרצה טוב בשבילי באמת. ולא תגיד לי באופן צבוע 'להסתפק' בזמן שכל החיים שלה עצמה מלאים בככ הרבה 'יש' שאצלי הוא איננו. ועוד היא זאת שעולים לה התעריפים , מעניין שלעצמם הם לא חושבים שצריך 'להסתפק'.. והיא מטיפה לי או מנסה לכפות שהנפש תסכים תכנע ותיישר קו עם משהו שלא רצתה ולא ייחלה לו מעולם. 'להסתפק' בתנאים של האחר כפי שהאחר קובע ומחליט אותם במקום לאפשר לי את החוויה שבכוחי לייצר תנאים מותאמים משלי. בעצם כל האנשים המצליחים בעולם הם כאלה שלא מקשיבים לגבולות שאחרים מנסים לכפות עליהם ולהכתיב להם. תחשבו על זה. טיפול פסיכולוגי מסרס בני אדם. פתאום הדימיון בין המילה קשר למילה 'קשירה' נעשה ככ בולט שזה מצמית אותי. וכן ברגליים שלי יכולתי בכל שלב לבחור לקום וללכת משם! אבל בנפש שלי הרגשתי קשורה אליה ושהייתי זקוקה ממנה לדברים. לתמיכה. לאישור. זה לא הגיע בצורה שלה חשתי שנזקקתי. וזה פשוט היה נוראי. האם יש קייס לתביעה? למה לא? למה לא מגיע לי אם בכלל לא הייתי מודעת לסיכונים שאני נחשפת אליהם ולעובדה שבוחשים לי שם בזכרונות . חושפים ואף מייצרים חדשים לא הייתה אמורה להיות לי הזכות להבין את זה כאשר נדרשתי לשלם לה × שח עבור כל פגישה??? אין להם אלוהים. אני רוצה שיתחיל להיות להם אלוהים. חוצפנים קלינים בכירים. ככה לא אמורים לטפל בנפשם של בני אדם!! זה לא נקרא 'חוזים ראויים' ככה. ולפניכם התוצאה. אסור לשתוק ולעבור הלאה לסדר היום כאילו כלום. במילא אי אפשר. במילא זה קשה. כי באמת לא ציפיתי מעולם לעבור כזאת טלטלה אדירה כאשר שמתי בתמימותי פעמיי לתוך הקליניקה הזאת. זה פשוט בלתי נתפס. הלפני ואחרי של חיי. העדר הרצף שניתן להכלה. הקפיצות האלה שבין 'אני רוצה להיות פסיכולוגית'-'נכות נפשית מביטוח לאומי קצבה. חארטה שיקומיסטי'. אני מתחרטת שאי פעם הקשתי לאנשים אחרים ונתתי להם להוביל אותי בצורה כזאת. כל חיי רציתי משהו שישקם לי את הערך והדימוי. גם אם זה היה דיאטות... עכשיו כבר אי אפשר. קשה לי להתרומם מורלית אחרי המפלה הזאת. הנפש מרגישה שחטפה מכה חזקה מדי. ואני באמת זקוקה לכסף אחרת הייתי מבטלת את ההכרה אבל זה בכלל לא העניין. הענין הוא לקלוט את כל הפערים המטורפים האלה מלכתתחילה ולהבין כיצד הם משתרעים עוד הרבה מלפני הטיפול פשוט לא יכולתי להבחין אז... איך תמיד לא הייתי בטיונינג עם בעולם והחיים בעולם ושלביו המצופים. תמיד במשברים או מפלט באכילה או בדימיון.. מחפשת זהות 'כן אנורקסית/בולימית מוצלחת או לא..' חושבת שהפרעה כמו אנורקסיה זה מגניב.. אחכ עוברת ליוגה כי רציתי לפייס את החיבור לגוף. והיה בא לי ללמוד פסיכולוגיה. והולכת למטפלת קוהוטיהנית שאמורה להבין בהפרעות אכילה . בעצמה רזה וחטובה מאד ואומרת לי בטון תקיף שכזה 'עבדתי קשה..'. לא מבינה מה הקטע. מאז ומעולם הייתי בצד המוחלש. הרבה לפני שידעתי את זה. אבל מה זה עוזר לי עכשיו??? בגילי לאנשים יש קריירות זוגיות ואפילו לרובם כבר ילדים... מה זה עוזר לי להבין דברים עכשיו? אני רוצה קשר. לאהוב. אבל לא יודעת כיצד. אז מה זה עוזר לי?

זה אף פעם לא מספיק...אף פעם...זה יסוד הגעגוע.יש עיקרום החזקה בטיפול בעיצורים כמונו שיהיה נסבל ואז אחרי כמה שנים טובות הגעגוע מתחמם,עוטף ממלא וכיף איתו מתחת לשמיכת פוך...זה קשר אמיתי,אי אפשר לקנות אהבה בכסף,גם אמון,בטחון וכו'.בכבף את קונה מקצועיות.ושאר זה מה שמצליחים לבנות...אבל נכון כמו לכל קשר יש לקשר טיפולי מגבלות משלו ולפעמים זה קשה... חלום

מי קבע ש'אף פעם לא מספיק'? האם היא ניסתה לתת לי את החצי שעה כדי לבדוק אם מספיק או לא??? על פי מה קןבעים מראש דבר כזה???? אני לא בדקתי אם מספיק לי או לא!! לא ניתנה לי ההזדמנות. זאת העבודה שלהם מלכתחילה לייצר חוויה של התמודדות עם חסר !!! זה לא 'לא מספיק' כי זה אף פעם לא מספיק למטופל. זה 'לא מספיק' כי המטפל דואג עם פרקטיקת התסכולים המובנית מראש שלו לייצר חוויה של חסר למטופל! ואחכ אמורים לדבר על כל מה שמתעורר ולבחון רגשות ותחושות שעולים... אבל אם הצורה היא שחזור טראומטי משולב עם פגיעה נרקיסיסית קשה מוקדמת יותר הטיפול הזה בעייתי. היא יכלה גם להציע פתרון ביניים של לתת לי פגישה או שתיים עם תוספת חצי שעה אבל לא באופן קבוע. רק כדי להקל עליי את האפשרות לבוא ולדבר . היא בכלל לא האמינה למצוקה הנפשית שלי לדעתי. עצם הסירוב בדיוק בזמן שבו כמהתי ככ להאמין באכפתיות שלי ממני גרם לשחזור חווית נטישה בצורה רהטראומטיזציה. אני לא חווה געגוע למה שהיה אלא כעס זעם ורצון לנקם על הפגיעה בי ... זה מה שאמור להיות??? ממש ממש לא. אבל אי אפשר למחוק מה שהיה. כן אפשר לנסות לתבוע אם חשה שהייתה רשלנות שהזיקה לי. אבל זה רק בכאילו. לא באמת אפשר לתבוע אף אחד על שום דבר. הם פועלים כמו קבוצת כח. מצד אחד אומרים לי 'נעשו טעויות. קיבלת טיפול לא מותאם גרוע' מצד שני 'לא נכנס איתך לתהליך של תביעה'. אי אפשר לעשות כלום. להרים ידיים בתבוסה מול משהו שנכפה עליך מבחוץ ככה. בלע שאף אחד שאל אותך או הסביר לך כלום או הכין אותך. טראומה בפני עצמה. טראומה לערך ולדימוי העצמיים. טראומה לתחושת הזהות שגם ככה לא היו משהו . טראומה להכרה. פשוט טראומטיות נוראית ואף אחד מוצא לנכון שלגימיטי לתבוע על תוצאה של חוויה מטלטלת שכזו. ולגבי הטענה 'זה אף פעם לא יספיק' זה שקר וכזב!!! קודם שיתנו את המעט תוספות שביקשתי! אחכ נבחן באמת אם מספיק או לא!!! אונסים פרקטיקת תסכולים וחסר מלכתחילה ביודעין חד צדדי ותוך כדי טוענים בשביל המטופל מראש: 'הצרכים שלך אינסופיים. זה אף פעם לא יספיק'. וואלה יופי. ממש נביאים. איך הם יודעים מה מ וכמה ולמה יספיק או לא יספיק??? זה בכלל לא מעניין אותם. זאת טענת כסתח!!! להסב חוויה של חסר הייתה מטרתם האפריורית. גם אם היה מספיק היו נמנעים מזה כי אין לי שום כוונה שלמטופל יהיה מספק ונוח שם. שינוח לו על עלי הדפנה של הפטפטת הטיפולית. זה ממש לא הכוונה. להיפך!! אבל על רהטראומה הם אמורים להזהיר מראש!! שמטופל יבין לפחות שכלית למה הוא עשוי לחשוף את עצמו ומה הפואטנה בכלל. נא לפרסם.