שירה אהובה

קראתי אותך מה שכתבת לי למטה ...מבינה אותך הכי בעולם אבל הם כולם את ..מבינה את ההתנגדות שלך. יודעת בתחילת הדרך כתבתי לילדה מכתב ארוך שתילך ולא תחזור וכשאובחנתי רציתי להרוג את כולם ..היום אני מבינה שאי אפשר להשאיר ילד בן חמש או ילדה בת חמש לבד אני חייבת להיות שם עבורם ...לפחות בתור התחלה תסכימי לדבר אליהם ועליהם בצורה מכבדת ולא מעליבה ופוגעת ...ואוף שירה זה קשה זה מתיש זה מטורף אבל כשמסכימים להקשיב להם הרבה יותר קל ... שולחת כוחות וחיבוק עוטף לכולך ..

אני באמת מרגישה שאת.מבינה אותי... תודה. הם לא מקשיבים לי רק משמיעים את קולם ומצווים ציוויים וצןעקים ןבוכים. בראש אני מבינה ויודעת שהם חלקים שלי. חלקם מתקשר בטיפול תחת היפנוזה. הם מופרדים ממני לגמרי כרגע. אני כועסת נורא כל הזמן ולא רוצה אותם. ומה שאת כותבת נכון.,, גם המטפל אמר דמייני שבתך בת החמש בוכה... ברור שאותה.אני הכי עוטפת אבל לזו שבתוכי אני לא יכולה כי זה.נראה לי הזוי לגמרי. אני לא מאמינה לעצמי... ובטח כלום כבר לא ברור ממה שניסיתי לומר לך. שלך שירה

וברור לי זה תהליך הייתי שם עדין יש רגעים שבטוחה שאני סתם מופרעת שרוצה תשומי ובכלל שאני ממציאה הכל...לאט יקרה רק חשוב שתקבלי אותם ותפסיקי לרצות להרוג אותם כי זה חלק ממך ..חיבוק