לסנדיי

היי..אני קוראת אותך ונראה כאילו כל דבר כל כך מובן לך ואת יודעת הכי טוב ומה פסיכולוג אומר, אני לא באה בהאשמה או משהו, רק לסבר לך את האוזן ושתשימי לב לכיצד הדברים נשמעים מהצד... לאו דווקא התובנות שלך הן הנכונות, יש עוד דרכים לעזור..אני מבינה שלא מתאים לך אנליזה אבל יש כאלה שכן מתאים להם. כתבת ואני מצטטת "נאמר אם מטופלת מספר לפסיכולוג כיצד אמא שלה רודפת אותה, והוא נותן לה כלים איך להגן על עצמה ולהיות אדישה לאותן פגיעות כדי שלא יזיקו לה. ואם נאמר שהאמת היא שהאמא לא פוגעת, אלא רק מבקשת לחנך אותה, והילדה פורקת כל עול, ולא רוצה לקבל כל מרות, הטיפול שיתן המטפל רק יחמיר את המצב... נקודה למחשבה" אז מאיפה את יודעת שכך הפסיכולוג יגיד לה? דווקא המטפלת שלי ממש עזרה לי להבין את הצד של הוריי...שיש בהם גם צדדים אחרים לצד הדברים שפגעו והיא מראה לי שזה באמת ההסתכלות שלי וישנה עוד דרך להסתכל על העולם, זה לא אומר שהיא לא מזדהה עם הכאב שלי, פשוט היא מראה לי גם צדדים אחרים..והיא מציבה מולי מעין "מראה" על ההתנהוג שלי ודרכי ההתמודדות שלי, מבינה? יש לך דעה וכך נראה לך שפסיכולוגים מטפלים..לדעתי את טועה יש שיטות שונות ודרכים שונות להגיע למטופל ולעזור לו ולא להחמיר את המצב בכלל!!!, נקודה למחשבה. יום טוב, מיכל

מה שאת אומרת לא סותר את מה שאמרתי, להפך. את סיפרת נרטיב מסוים למטפלת, על מה שסיפרת היא ניסתה לעזור לך להבין את ההורים שלך, לייצג לך את הצד שלהם, אבל משום מקום היא לא נסתה לשים סימן שאלה על מה שסיפרת! לדוגמא, אם סיפרת לה שהוריך לא מרשים לך לחזור הביתה לאחר עשר בלילה, ואם את חוזרת יותר מאוחר, משאירים את הדלת נעולה. (כמובן שזה רק דוגמא קיצונית שאני נותנת בלי קשר אליך). אם מביאים את הסיפור הזה למטפלת היא יכולה לעזור לך להבין את הצד של ההורים שדואגים, שחושבים שיש פושתקים בחוץ, שרוצים לגונן עליך וכו' וכו', אבל הכל מותנה על הסיפור שסיפרת. עכשיו נניח שהסיפור הזה לא היה ולא נברא, מעולם לא נעלו את הדלת עליך ולא נשארת בחוץ, המטפלת בכלל לא מנסה לראות את הנרטיב שלך אמיתי אם לאו, זה לא מעניין אותה. מה שלה חשוב זו ההרגשה הסוביקטיבית שלך, והיא תנסה לך למצא את עצמך, ולהבין את החברה על פי הרגשות שלך. לעומת זאת, אם זו הייתה עובדת סוציאלית, היא מייד הייתה מנסה לברר האם זה נכון, האם השאירו נערה בת 14 (לשם הדוגמא ברחוב, הייתה בודקת, רוצה לנקוט באמצעים, וכו'. נקודת המבט היא שונה לחלוטין. בוודאי שפסיכולוג כפי שאמרתי רוצה שכל אחד יקח אחריות על מעשיו, מתוך אותה זוית ראיה שהמטופל רואה את המציאות, משם, שיקח אחריות. את המטפל בכלל לא מעניין האם נקודת המבט הזו יש לה אחיזה במציאות אם לאו, אם כך מרגיש המטופל זה מספיק, ועכשיו מנסים לתת לו כלים להעזר בתחושות שלו. הפסיכולוג לא שיפוטי, רוצה להכיל, ולתת כלים להתמודדות עם זוית הראיה של המטופל.

לא הבנתי מה רע בזה? ולמה שזה יזיק? להפך, לי זה ממש עוזר. חבל שאת חושבת שזה מזיק...אני מוצאת את העצמאות והדרך שלי דרך הטיפול וזה מחזק והרבה שינויים לטובה קרו בחיי!!