מגחכים את הנפגעים והמבוזים

פסיכולוגית קלינית בכירה עם 'תעריפים' יושבת מולי מחייכת מול המצוקות הקשיים והכאבים. מחייכת!!!!! משתעשעת!!! נאצית מ*** קלינית בכירה. בעצמה לא מבינה מול מי או מה היא יושבת. אני משתפת אותה בקושי. היא מחייכת. אומרת איזה משפט. עובדה של מציאות. מציינת איזו עובדת מציאות שסתם ככה משאירה אותי לבד עם הקושי שניסיתי להסביר. אפס תמיכה נפשית. אפס תמיכה. מביעה איזו תקווה כמיהה. היא שותקת מולי. משאירה אותי לבד עם עצמי. מביטה בי. סתם ככה. משתעשעת לה. על חשבוני. תרתי משמע. לא מסבירה לי כלום. לא מסבירה לי כלום על הקשר בין בולימיה למיניות פגועה חסומה. על הקשר בין חרדות וקשיי תפקוד לבין טראומות מוקדמות. על מערכת ההקשרות הרגשית של הנפש (יכולת ליצירת קשרים בהמשך החיים) והשלכות של פגיעות מוקדמות בפעולתה התקינה.. היא לא מסבירה כלום. היא לא מסבירה לי על זכויות סוציאליות. היא לא מסבירה לי על סיוע אפשרי כלשהו. היא יושבת מולי מחייכת. מנתקת מנכרת ואוטמת את נפשי. עד שהוציאה לי את המיץ של המיץ ועשיתי לה 'אקטינג אאוט' באחת הפגישות. ואז נהיה לה מן מבט כזה שהיא כבר לא מחייכת. היא קצת המומה ומופתעת . היא אומרת לי 'זה? זה כמו לתקוע סכין בגב. ככה אני מרגישה'. ואני אמרתי לה 'לא בטעות את מרגישה. חשבתי לשלוף חרב ולערוף למישהו את הראש'. יצאתי משם. עכשיו אני מחייכת. עכשיו אני עם הכח להחזיר לך. אבל בסוף בוכה מי שבוכה אחרון. ואני זאת שבכיתי שם. חזרתי ואכלתי אותה. חזרתי אליה ואכלתי אותה. הייתי צריכה 'לפרוש בשיא'. ככה זה 'מערכת ההקשרות'. הופכת אותך לעיסה נזקקת בלי עמוד שדרה משל עצמך. ומאז אני מפחדת להקשר ולהצטרך. ככ מפחיד. לא מבינה מה רוצים ממני מתי שמנסים להתקרב. כשאני ניסיתי להתקרב אליה רק דחיות היא הסבה לי בצורה של שתיקות וגבולות ומגבלות. כאילו אני לא בן אדם. היא גרמה לי להרגיש כאילו אני לא בן אדם. הייתי צריכה 'לפרוש בשיא' ולהשאיר אותה ככה עם הפרצוף המופתע והלא ככ מחייך שלה לשם שינוי.... היא בכלל לא הבינה מול מה / מי היא יושבת. ככ הרבה חוסר אמפתיה שם והדם שלי הגיע לסף רתיחה והלב נכבה. והרגש נאטם. והזעם זעם. ופסיכופתיה שכזאת לשבת מולי ולומר לי במילים או לשקף 'זה מרגיש אכזרי?' כאילו עושה לי בכוונה. אם זה מרגיש אכזרי אז למה היא עושה? ומה היא עושה???? אם היא הייתה מסבירה לי מה ולמה הכל היה יותר טוב. הכל . הכל היה יותר טוב. כי אני לא הבנתי שם כלום. רק אחכ נהייתה לה פתאום נפרדות. אנליזה לנפרדות? נפרדות. כדי לראות את האחר מבחוץ. לראות גם את עצמך קצת יותר מבחוץ... עין פנימית או חיצונית? עדיין לא הבנתי מה בדיוק מפתחים שם. ולמה עדיין ככ קשה לי לאפשר שיתקרבו אליי מדי. מפחדת שיחשף לי הכאב. והברנש ההוא הקליל שעבר לידי במשך שנה שלמה רקד לו בכיף. מסיבות ובנות וחברים ושאיפות והעולם בופה שלם של הזדמנויות. חי. ככ חי. והוא מסתכל עליי ואומר לי "את לא חיה. אני לא אומר לך בשבילי. מה אכפת לי אני? אני נהנה מהחיים שלי. אבל את לא חיה. תחיי כבר. את צריכה מישהו שיזיין אותך. זה מה שאת צריכה'. ככה הוא אומר לי.... מטומטם :/ ממתי 'לחיות' ו'להזדיין' זה אותו דבר?. רק אהבה אין בעולם. אהבה אמיתית של מישהו שרוצה אותך. פשוט רוצה אותך. נלחם להוכיח לך ומרוויח אותך. זה אין. מנסים לזיין אותך ועוד קוראים לזה 'לעשות חיים'. לא מצליחה להבין. האם הוא באמת נהנה יותר ממני או שזה הכל סתם נראה ככה רק כלפי חוץ? הוא באמת נהנה יותר ממני. עושה מלא שטויות ונהנה. אני רק מבלבלת את המח כאן. התעגעתי אליו . מגעיל שכמוהו. לפחות היו לו אנרגיות חיים משוגעות כאלה. מדביקות. לא כמוה צנונית סתומה שיושבת שותקת. התעייפתי מעצמי. יאללה הלכתי. אין לי מושג למה יש לי את הצורך הזה לרשום פה בכלל. צריך לגמול אותי מכאן. זה הרבה יותר מדי הודעות בלילה אחד.. אני אלך להעסיק את עצמי במשהו אחר. מן מצב תודעה שכזה.. 'לחשוב פה בקול רם'. בשביל מה אני עושה את זה... מה זה משנה אם אחשוב פה בקול רם או עם עצמי לבד?? כנראה שבאמת עדיף לי לעזוב פה , לא? המחשבות שלי לא מעניינות אף אחד. לכל אחד חיים משלו שהוא עסוק בהם ועניינים משלו.. מה זה מעניין 'המחשבות של מימה'. נו באמת.. איף. הלכתי.