.

היא מתה (במחשבות שלי) ואולי היא אף פעם לא היתה קיימת... באופן מוזר לא רציתי ממנה כלום אחרי הפגישה הסתמית האחרונה, ולא ניסיתי גם לקבל ממנה התיחסות בימים אלו, בשונה מהתקופה הקודמת שבו לא היתה רגע של מחשבה שהיא לא היתה כלולה בה וניסיונות להשיג את תשומת ליבה. ככה כאילו כלום לא היה ביננו , לעולם לא התקיימו הפגישות ביננו, שום תחושה כלפיה, לא כעס לא שנאה לא אהבה לא פחד, פשוט כלום. יכול להיות שאני לא מרגישה כלום? ריק מוחלט? שאני לא זוכרת לה את הטוב ולא את הרע? ואיך נפגשים שוב עם אדם שאתה לא מרגיש אליו כלום? שאתה לא רוצה איתו דבר שרק האדמה תעלים אותו , כדי שכל מה שדובר ביננו יעלם איתו גם?

אפשר לשבת ליידך ככה בלי מילים ...

הי גולם, אני חושבת שאם ישנן משאלות רבות או רגשות בעוצמות גדולות כל-כך, לעתים הנפש לא יכולה לשאת ולכאורה מגנה על עצמה ו'מאבדת את ההכרה'. זה לא שאין, זה אולי שיש הרבה יותר מידי ואין לה, לנפש, יכולת להכיל. אולי מחשש התפרקות. גם ממגע עם המציאות. סוריקטה

יתכן ואת צודקת, העוצמות הגבוהות האלו באמת שקשה לי כבר להחזיק אותם, זה מייאש, מעייף, נמאס ומאכזב כל פעם, אז עדיף שלא יתקיים בכלל. חכמה שכמותך :)