ואם אני עוברת את הגבולות..

אז? רציתי גבולות אחרים שיתאימו לי גם. אבל ניסו לכפות עליי משהו אחר. אחכ שכל הנפש שלי התמלאה אכזבה ושנאה רק באים אלי בטענות שאני לא לוקחת אחריות או נתקעת במקום... לפעמים אין לי מושג מי אני יותר. אני חיה בעולם עם הגיון שאני לא מבינה אותו. עם פערים שאני לא מצליחה לעכל אותם בין רמות השמחה של אנשים. רמות השכר. רמות התפקוד. רמות המה שלא תרצו. פערים בכל מקום. פערי גורלות. פערים פעורים. בסהכ רציתי אהבה וטוב. משהו בנפש שלי לא בסדר. אני לא יודעת איך מקבלים ונותנים אהבה ובטחון. על תשוקה בכלל אין מה לדבר. תשוקה... אין לי אומץ אפילו ל'זיון'. יש בי רוע. רק אחרי הטיפול הפסיכולוגי הוא צץ ככה. מן רוע. לא רציתי רוע. רציתי טוב. אהבה. אני רוצה אהבה. וזה מצחיק שאני אומרת דבר כזה כי אני לא בטוחה שאני מבינה בעצמי על מה אני מדברת. אהבה היא חולשה? ככה זה מרגיש. לסמוך. להיות חשוף. אצלי להיות חשוף זה להיות כואב. ורק אהבה יכולה לרפא פצעים שכאלה. איך אפשר להיות כואב מול אחרים בעולם הזה? אני ככ מתביישת. בי. אני פשוט רוצה שירצו אותי שלא ישכחו שאני קיימת. שירצו אותי. זה לא יקרה. העולם מלא אנשים ואני רק עוד אחת. עוד אף אחת מיני רבים. נטמעים ככה כמו גרגיר חול בהמון. בלי קשרים משמעותיים אנחנו אויר. וכשלא רוצים אותך זה ככ כואב. זה שורף בנשמה. איך בכלל אפשר להאמין שמישהו נורמלי ירצה דווקא אותך. אותי.. מישהו פעם אמר לי שאני משעממת. זה נכון?בגללו אני מפחדת לשעמם עכשיו. תוהה מה יש לי להציע. מה יש לי להציע? אולי אני סתם שוב בעוד אחד מאותם מצבי רוח.. לפחות לא שלפתי סכינים הפעם בדימויים שלי. היי תראה אודי. כיבדתי לך את הגבול.... גבול. מצד שני כתבתי כשהפורום בחופש אז אולי שוב לא ממש כיבדתי בעצם. ומה עם הגבולות שלי? הלוואי וידעתי מהם בלי שלחץ חיצוני יערער לי. בעצם אני יודעת. אני יודעת מהם. אני דווקא צריכה לרכך ולהגמיש אותם. לאפשר לעולם להתקרב אליי. זה מפחיד. זה מפחיד לאפשר את זה. רוצה לברוח לפני שהם יגלו את הזוועה. שאין בי כלום. אני לא באמת משעממת. הוא פשוט לא אהב אותי. הוא היה שונה מדי. ככ שונה ממני. אני צריכה למצוא מישהו שמתאים לי. אנחה. מרגישה עלובה. אני רוצה להרגיש טוב. שווה. ערך. אני רוצה. זה עניין של 'הישג חיצוני' או הרגשה פנימית?? זה אמור להיות תלוי בדבר או לא תלוי??? בעולם שלנו זה תמיד תלוי. עולם תחרותי. נרקיסיסטי. זה תמיד תלוי. אין אהבה לא תלויה בדבר. אין דבר כזה. אז מה הסיכוי שלי? מה יש לי להציע? אהבתי אותו. עשיתי לו עיסוי אז. לא אמרתי כלום אבל בתוך תוכי ידעתי שזה שאני נוגעת בעור שלו זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי. נגעתי בו. ניסיתי לתת. ניסיתי שיהיה לי מה לתת. זה היה מעט. אבל אפילו המעט הזה לא היה מובן מאליו בשבילי. דמעות.

אין לי הרבה מילים רק לומר לך שדמעתי איתך שהכאב שלך מנקודת המבט שלך הוא הכי תהומי וכנה. מקווה שתמצאי מטפל שיוכל לצעוד איתך בעולם התחרותי והלא פשוט ולעזור לך לבנות את המקום המיוחד שלך. גם אם שנה שלמה תכעסי ותבעטי ותשארי בתחושת העוול שגרמה לך המטפלת ההיא. מישהו שיהיה איתך. אל תעברי את זה לבד. לגעת בעור זה המון וגם להביא את עצמך ככה זה המון. שירה

לא כותבת פה הרבה. משקיפה לרוב מבחוץ. הפורום הזה מרגיע אותי.. אבל היה לי חשוב לתת לך יד גם אם חלשה, ולומר לך שאני מכירה את התחושות האלו. הן צפות כשנמצאים במקומות מאוד נמוכים. בעולם מקביל לעןלם שבחוץ. במן לבל אחר כזה כשהמציאות מקבלת גוון קצת כהה יותר משל רוב האנשים. את מסתובבת עם תיק של "אני לא מספיק..." "לעולם לא אהיה מספיק..." לאט לאט מאבדת את היכולת להאמין שגם את יכולה לחיות באותו לבל של כולם ולהרגיש בטוחה עם עצמך ומוקפת באנשים הנכונים ולדעת שיש דברים שמותר לך לדרוש מאחרים. כי את שווה. לא כאן לתת עצות. קטונתי. אני בעצמי עוד לא יודעת אחרת. אולי רק רציתי לומר שאת לא לבד. שיש דרך החוצה. ראיתי קרן של אור מבצבצת פנימה לפעמים. מזכירה לי שיש עולם אחר. אולי את פשוט צריכה לאפשר לעצמך להרפות קצת. כשיהיה לך נוח. זה החלק הכי קשה אבל הוא גם פותח פתח לדברים חדשים. לשינוי.. אין לי מה להציע לך חוץ מקצת הבנה. את לא לבד.