להופ – על פסיכיאטרים ואבחונים

אז קודם כל, נשמע ממה שכתבת, כאילו לומר לאדם ללכת לפסיכיאטר זו פגיעה. יש לי חדשות עבורך, פסיכיאטר הוא לא רק למשוגעים! ללכת לפסיכיאטר זו לא מילה גסה. לידיעתך, הרבה תופעות שנראות כנפשיות פרופר הן בעיות של מחסור פיזיולוגי מסוים, ותרופה שמגבירה את אותו חסר, פותרת את הבעיה. לידיעתך, ריטלין לדוגמא, נמצא ברשימת הסמים המסוכנים, מי שיסחור בהם יראו אותו כסוחר סמים, ולמי שאין בעיות בקשב ורכוז הוא גורם לעודף מרץ, אפשר לקבל אותו רק עם מרשם של פסיכיאטר או נורולוג ממומחה. שכר החינוך הקודם הכריז קבל עם ועולם שהוא נוטל ריטלין! אני יודעת על עוד כמה פיגורות ידועות שנוטלות תרופות 'פסיכאטריות' אחרות. צורת החשיבה שלך היא מיושנת, מדביקה תווית לא ראויה לאדם שיש לו בעיה כמו כל בעיה פיזיאולוגית אחרת, והרופא שהוא הולך אליו התמחה בפסיכיאטריה, שכוללת בתוכה טווח עצום של עזרה, לאנשים שהם לא רק נורמליים, אלא הם אנשים מוכשרים ומצליחים. בקשר למימה, הכתיבה שלה מוכיחה על הבעיה, לא צריכים להיות מאבחן גדול כדי לראות את הבעיה שלה, כמו שמישהו יכתוב בפורום ויספר איך שהוא לא יכול לראות טוב, ואז ייעצו לו שילך ויזמין משקפיים, ואת תגידי, מי אתם שתתנו לו הבחנה שהוא צריך משקפיים. מה שהיא כותבת פה, הוא כל כך ברור, שאפילו היא לא צריכה ללכת באופן אישי, מספיק שישלחו לפסיכיאטר את הפוסטים שלה כאן. וזה שהיא לא מטפלת בעצמה, רק מזיק לה יותר ויותר. להציע לה לעזור לעצמה בדרך נכונה, שלא תהיה תקועה באותו מקום, מגיע רק ממקום של איכפתיות. אם היא תלך לעזור לעצמה ותלך לפיסיכאטר, היא רק יכולה להטיב את החיים שלה, ואולי לצאת מתוך הלופ שהיא נמצאת בו. ועל פי הרמזים של אודי, אני מבינה שהיא נכנסה לדרך ללא מוצא, ויפה שעה אחת קודם שהיא תעזור לעצמה. אבל... לך הופ אני רואה שיש טבע לבעוט בכל מי שלא רואה את החיים קודרים כמוך... את חושבת שהדרך הנכונה היא להיות בייאוש תמידי. על אביב התעצבנת, עכשיו עלי, את מזדהה רק עם מי שרואה שחורות ומאמין שהכל אבוד, והחיים חייבים להיות בזבל, משכך, באמת לא אנסה לעזור לך יותר, ולא אנסה לעודד אותך, כי עידוד אצלך משמעו לתקתק לאנשים את החיים, אז תתקתקי לעצמך את החיים שלך, תמשיכי לראות רק שחורות, ותעשי מה שבאל ך. ואני רואה שאני בחברה טובה, גם בתגובות של אודי לא מוצאת חן בעיניך, רק פוסטים של מרה שחורה של מימה הם שמתאימים להם כמו כפפה על היד, ועל זה נאמר מצא מין את מינו. בהצלחה לך בהמשך הדרך ובחיים שבת שלום

זה לא נכון . אני מנסה הכל לצד העובדה שיש לי נפילות במחשבות/זכרונות/רגשות... וחוצמזה יש שיפורים קטנים גם בלי תרופות . וכמו שאמרתי הייתי אצל פסיכיאטרית שלא הציעה לי תרופות למרות שתארתי בפניה את המצב. אז מה תגידי על זה.. ? לי לא אכפת שהיא לא הציעה. אני בעד להצליח להתמודד בלי זה. יש אנשים שיכולים לעזור. אינטרקציות מטיבות עם העולם... עוד לא אבדה התקווה.. ומה את שופטת את הופ על היאוש שאולי היא מרגישה כרגע? את חושבת שזה כזה קל 'לצאת מזה'? תהליכים לוקחים זמן... לפעמים הרבה מאד זמן.... אנשים לא מתאוששים רק כי מישהו אומר להם 'יאללה צא מזה'.. 'תבחר אחרת'. לפעמים זה סתם מעצבן ותו לא אפילו. ועשית ממני ומהופ צמד באותו מחנה? נחמד.. לא ידעתי שיש פה מחנות... נה. כל אחד בפני עצמו בובע . ככה אני מעדיפה את זה .

אודי אם כבר סנדי העלתה את נושא הנחיצות/תועלת בטיפול תרופתי כשאני בתור דוגמא... רציתי לשמוע ממך מה אתה חושב על הנושא של טיפול תרופתי. שמעתי פעם פסיכולוג טוען שטיפול פסיכולוגי קליני נועד להוביל לשינויים במח באופן שיייתר את הצורך בתרופות. ההמלצה היא להעזר בתרופות לפעמים תוך כדי טיפול רק בשביל לאפשר אותו אבל שבסופו של דבר טיפול פסיכולוגי מוצלח אמור להוביל לשינויים בלתי הפיכים במח/אישיות ולא יהיה צורך בתרופות במקרה ככה.. אולי תתייחס קצת לנושא בתור פסיכולוג קליני?? מה הזוית שלך על טיפול תרופתי כפתרון לעומת טיפול נפשי?