לעופרה ולכולם

רציתי לענות לך שם במקום.המילים שלך צולבות והייתי צריכה זמן.אני גם משוררת.כמוך זה לא מוסיף לי הרבה לערך העצמי אבל אומרים שאני מוכשרת...אז תדעי שאת כותבת מדהים!!!התאהבתי בכל מילה למרות שקשה להכיל תהומות כאב ואובדן שבשורות שלך...הכלום הזה הוא רצח.הוא לא את ולא אני.אבל כשהמחבלים במסכות היו באים אנחנו היינו מתחבאות בפינות ניסתרות.זה כל כך הרבה פעמים קרה ששכחנו איפה התחבאה הילדה הקטנה שלנו.היא רוצה לחיות היא לא כלום.היא נמצאת אבל היא מפחדת ולא רוצה לצאת.המחבלים הלכו אבל אבל לא לפני שלימדו אותנו שהכלום התהומי והשחור זה אנחנו שחלילה לא תצא הילדה מהמחבואה ולא תגיד להם שהם כלום!וכל מה שיש לה להגיד!רק תאמיני שאת לא כלום והיא תצא ותתחיל לדבר ולבכות.נחבק אותה,אחותי,היא תגדל תאמין בעצמה ותמלא אותנו. מחבקת אותך בחום

תודה על המילים שלך. (הלוואי היתה בי ילדה קטנה, עם רצון קטן)

ילדים מטחבאים מפחד...היא עדיין מפחדת....את יודעת,עם מחבלים הכל ברור יותר.אבל עניין ה"מחבלים" שלנו הוא הרבה יותר מורכב כי אותם מחבלים עם מסתכליפ עליהם מזווית שונה נראים גם כמלאכים...שהעניקו לנו,ונתנו לנו,וחינכו אותנו,ודאגו לנו,וחשבו עלינו ו...זה כמעט בלתי נתפס על הדעת...שהם "גם וגם" כמו שהמטפלת שלי אומרת...אבל על הצד המחבל שלהם מותר לכעוס לצרוח ולמחוק!כדי לאפשר לעצמינו לחיות. חיבוק,אחותי