כלום

הכל מלא בכלום הכל כלום. יש כלום. יש שומדבר. יש המון מהם. לכלום שלי קוראים דמעות. דמעות וכאב ודקירות בלב, דקירות מבפנוכו. דקירות שיוצאות מתוך הפנים הכי פנימי כלפי חוץ וחותכות לי את הלב ומשבשות לי את התדרים. לכלום שלי קוראים חומה. חומה של אטימות ובהייה ועיניים מזוגגות ולב מזוגג וסדרות ודיבורים ריקים וצחוק מעושה ומילים פשוטות ומלכלכות. מילים שורטות. לכלום שלי קוראים ריק. חלל של מה שאמור היה להכיל נפש, ומחשבות, ורצונות, והבנה, וידע, ושכל, וכישורים. חלל גדול וחללים קטנים. חללים לא ריקים באמת. כלומר, הם ריקים מתוכן, אבל לא ריקים במובן הצלול והבהיר של חוסר. ריקים במובן העכור. המאוב. המסואב. המרוטש. האפל. חללים של אבק וקורי עכביש וצחנה של קרני רחוב מושתנות וגוויות . אם הייתי הולכת לטיפול כנראה היו קוראים לכלום שלי בכל מיני שמות אחרים, שמות כמו דיכאון קליני לדוגמה. אבל אני לא הולכת לטיפול. ולא לשום מקום אחר. בכלום שלי אין מקום לאנשים, או לקשר, או לטיפ טפה של קיום אמיתי. בכלום שלי אין מקום לטוב. בכלום שלי אסור אפילו לחשוב על מקום של ציפייה לטוב. לא שצריך לאסור אותם, את הרצונות והמחשבות והעשייה. הם אפילו לא מנסים להגיע. אין להם מה לחפש אצלי. זה לגמרי ברור. הכלום שלי הוא אטום וצר ורחב וחשוך ועצום וחונק ואינסופי. הכלום שלי, הוא אני.

אם זה לא.היה פורום הייתי חושבת שזה דקלום שמשוררת דגולה כתבה. הכתיבה שלך מהממת והתוכן מלא בפסימיות וייאוש. את לא כלטם את עולם ומלואו. את כותבת מופלאה. את רגישה ושנונה. אבל את פגועה מאוד. לא מכירה אותך אבל אם תשתפי קצת נוכל להכיר.

לא הייתי חושבת שאפשר לקרוא את זה ככה... תודה.