אני לא תמיד במצב רוח קרבי

אבל זה בהחלט קורה לי. אני באמת שלא נפרדתי ממנו, ולעיתים כשה מתקיף אותי, זה רק לתלוש את השערות ולצאת מהדעת. והייתי חייבת להיכנס לטיפול מיידי עם הפרידה כי הייתי במצב נפשי מזעזע. אז חצי שנה בכיתי למטפלת, פעמיים בשבוע. וזהו. בטח תחשוב שאני לא רואה את עצמי סוביקטיבית מתחילה תהליך עם שום מטפל אחר כי אף אחד לא ישווה לו, אבל באמת באמת אוביקטיבית המטפלת הזאת לא התאימה לי אז הפסקתי. ואז ניסיתי עוד שני מטפלים. הבאתי את עצמי בכח אליהם, אבל זה לא היה זה. ואני בטוחה שיגידו שלא רציתי ולכן זה לא הלך. אז כנראה שזה גם נכון,אבל מה שעוד יותר נכון זה שהם לא התאימו לי. אז זהו. עכשיו אני לבד. לפחות יש לי דר. שהיא שריד מהעולם של לפני, ואני פוגשת אותה מפעם לפעם, והיא היתה בעד שאלך לטיפול חליפי, אבל גם היא מבינה שה לא התאים לי. היא גם איתי בניסוי של לראות איך העולם נראה כשזה אני ללא תמיכה. למצוא את עצמי. אבל, הנה, אני מעורערת. ומתוך הכרות עם עצמי אני יודעת שאצטרך כמה חודשים של טיפול רק בשביל להתחיל. אני כזאת, איטית בטיפול, אבל משקיענית. אז אני בפלונטר. וממש ממש אין לי כח להתחיל טיפול חדש....