אני באמת לא מסכימה

לא מסכימה. לא נפרדת ולא אפרד. אי אפשר להפריד אותי ממישהו שבנה אותי מאפס. שהגעתי אליו שבר כלי, דרוכה ורמוסה ומושפלת. שהיה איתי עד הסוף. שעבדנו יחד בחרוף נפש. שנלחמנו יחד, שהיה איתי כשנפצעתי והיה איתי כשאיכשהו הצלחתי וקמתי והמשכתי. ושלא ויתר. שבעזרתו הגעתי למקום שאני נמצאת בו היום, מקום רחוק רחוק רחוק ממה שהייתי בהתחלה. שהיה איתי כשנחתי, סתם כך, להרגיש את מה שלא חוויתי אף פעם, שיש מישהו לצידי, לא דורש לא סוחט לא מנצל, נמצא. שהכיר את הבפנים שלי יותר מאף אחד בעולם. שתמך בי בזמנים קשים קשים ומרים. שסמכתי עליו. שאהבתי אותו. שנתן צבע לחיים שלי, טעם ותכלית. שהיה אוזן קשבת אבל לא נפל איתי. שתמיד הצליח איכשהו להעיר את תשומת לבי לפן אחר של הסיפור, לדרך שהסתתרה שם ושלא היתה מוכרת לי. תמיד? לא תמיד. לפעמים הוא לא ידע. אני לא יודע מה להגיד לך. וגם זה היה כל כך מרגיע ומאפשר. ש.... השליך אותי מעליו, כך פתאום.... אז יש דברים שהם פשוט לא יכולים לקרות. וזה אחד מהם. אני חיה טוב, ואפילו מצוין. לא מבינה איך נתתי שידרכו עלי כל השנים. לא קולטת. אני במקום אחר, מקום שמסוגל. אבל.... הבכי. לא נגמר. כל הזמן מקבלת מכות תזכורת מכל הטראמות שעברתי במשך השנים. וזה עוד יותר כואב עכשיו כי אין. שעליתי על דרך המלך אבל עדיין.... ושאני לבד לבד לבד לבד לבד לבד לכתוב את הלבד עד שיגמר העולם???????