אני באמצע הרצאת העצמה

ממש הרצאה ששילמתי והלכתי איך להעצים אפשרויות פרנסה מהמקצוע. לשנות אמונות מגבילות וכיוב' . ובזמן הסדנא עולים בי מחשבות ורגשות כעס כמו 'הקלטות נזק' שאני מוחה עליהן מכל מה שקרה ואיך שניסו להוביל אותי בטיפול ההוא.. אני מקשיבה לסדנא בחצי מח. נו אודי מה דעתך על זה? איך אפשר להעיף את ההקלטות השליליות ומטעני הכעס מפעם.. בנתיים אני צולעת את דרכי קדימה עם 'כח סוס' של חצי מח.... החצי השני מעכב ומדקלם לי 'עוד מאותו דבר' ותוקע. מייאש. נדבקים אליו כל מה ששלילי ומתסכל ומגרים אותו... והנה אני פה בשביל לחשוף את עצמי בכח למסרי העצמה. אולי משהו יחלחל כבר.. לא נראה לי שיש פה מישהו בקהל עם 'נכות מביטוח לאומי' כמוני. אני תמיד מרגישה פגומה ונחותה איכשהו. זה אות קין ההכרה הזאת? או שלא?

הי מימה, נראה לי שצריך להיות במקום רגשי מאד מסוים, עשוי מבפנים, כמו שאני קוראת לזה, כדי להצליח לספוג ולהיעזר בהרצאות שכאלה. אין, כמובן, הוקוס פוקום או תהליכים זריזים כל-כך. על אף שאולי היינו חפצים בכך. איני רואה את ההכרה אותה את מזכירה הלוך וחזור כאות קין. בדיעבד, בגיל עשרים מינוס, אילו הייתי פונה למקור כביטוח לאומי, היה לי סיכוי גדול לקבל נכות. אבל גם אז, בהסתברות גבוהה, הייתי רואה זאת באופן דומה לזה שאת רואה ולא יכולה לחיות עם זה. היום לא הייתי מתביישת. אני נכה, רק בלי תעודות. סוריקטה