אודי גם אתה לא מכבד אותי באמת

שאלתי דבר ברור. תארתי את מהלך הדברים שגרם לכך שפניתי לחתום בביטוח לאומי. הציות להנחיה שלה שאצא לעבוד ממחשבת שווא שזה יקדם אותי אל היעד להיות פסיכולוגית כי המומחית לחצה שזה הכיוון הנדרש. אחכ רק התפכחתי נפשית להכרה של משמעות הצעד- כל הסטטוס של הזהות שלי השתנה. נרקיסיסטית זעזוע. והפסיכולוגית לא קיימה עימי שיחה לפני צעד שכזה על ההשפעות האפשריות על תחושת הזהות והערך. על הדימוי העצמי. כדי שאבצע ממקום מודע ומפוכח. האם אתה היית טורח לקיים שיחה שכזו יחד עם מטופל לפני שהוא מקבל סופית החלטה לעשות צעד כזה? אתה לא מתייחס לזה. ורק אומר שאני תקועה. שדעתך לא משנה. למה לא להתייחס באופן ביקורתי לזה? למה כל מה שיש זאת מן גישה של 'תמשיך הלאה' נוקשה ועיקשת בלי שום קשר לעבר ולדברים שהיו והשלכות שנגרמו? אי אפשר לגעת במטפלים. לבחון את איכות הטיפול שהעניקו בצורה אמיתית. זה מדהים שאי אפשר לגעת באנשים שגם גובים תעריפים כך וכך ונחשבים מומחים למשהו. שלא משנה מה היה או לא היה לא ניתן לגעת בו, לבקר בדיעבד ולצפות שמי שפישל ישא באחריות כלשהי. מדהים אודי. איך ההרגשה להיות ככ חזק וחסין מול המטופלים? להיות עם הסמכות הזאת לגלגל את האחריות אל המטופל תמיד? אני באופן אישי הייתי מרגישה מן סוג של שכרון כח כנראה.. מקצוע שבו אני ככ מלמעלה שאי אפשר לגעת בי ולהגיע אלי ואם טעיתי בשיקול הדעת שלי על חשבון אחרים אי אפשר להוכיח אותי כי עצם הניסיון רק יתפרש שאדם תקוע שמחפש אשמים במקום להמשיך הלאה בחייו- שזה המטרה של המקצוע שלי - להוציא אותו מתקיעות ודפוסים- ולא אבחול באמצעים. גם עם צריך למכור איזו אמת לשטן שיקבור אותה כדי שהיא תפסיק להתנגן. הכל תמיד בסימן של 'תמשיך הלאה'. אבל אחרי זעזוע נרקיסיסטי ככ גדול להמשיך הלאה זה קשה תדע לך שכן המשכתי הלאה במובנים מסוימים. למשל התחלתי ללמוד משהו חדש. אבל הפגיעות הנרקיסיסטיות שנגרמו לי והצורה הלא מעוכלת ולא מעובדת שבה הותירו אותי עם דברים רגשיים שפרצו שם.. הליווי הרשלני הזה שלא נתן תשומת לב והתייחסות נאותה ושומרת למה שהיה צריך להתנן אליו תשומת לב רגישה נאותה ושומרת כי זאת אחריות המטפל- המחדלים האלה.... אי אפשר לגעת בכם. לטעויות שאתם עושים אין השלכות ממשיות עליכם. ההשלכות הן מנת חלקו של המטופל בלבד. שיחיה עם זה. שימצא את הדרך להמשיך הלאה... בעיה שלו. שילמד להתאושש ממכות. גם מכות נרקיסיסטיות חזקות ורומסות. שיתאושש וימשיך הלאה כבר. בעיה שלו. חיים שלו. אז מה אם המטפל פספס דברים שהעצימו את עוצמת התנופה של המכה ובדיעבד אפשר להבין זאת. אז מה... מה זה משנה.. תפסיק להיות כזה תקוע מטופל יקר. לאף אחד לא אכפת מה היה. לא תובעים מטפלים על פישולים כמו שגם לא תובעים הורים על אהבה שלא נתנו לילדם. יש הרבה 'צריך' ו'מן הראוי' שיהיו אבל אינם בחיים. -"אבל אתם אנשי מקצוע עם אחריות שלוקחים כסף!!!" -שוב אתה תקוע באותו דבר. אין לי מה להוסיף. כן. הבנתי. עדיין קשה לי לומר בקול רם לאנשים בשיחת חולין שאני מקבלת קצבה מביטוח לאומי. הבושה חוסמת לי את הגרון ברגעים כאלה. ואם הם ישאלו על מה יש לך ביטוח לאומי? אני יכולה להגיד שהיו לי הפרעות אכילה וחרדות. אבל התשובה האמיתית תהיה "הייתה איזה פסיכולוגית אחת שאמרה לי לצאת לעבוד ורציתי להיות פסיכולוגית כמוה אז הקשבתי לה. ולא היה לי כח כבר לחפש עבודה אז פניתי לעוס שיעזרו לי עם זה והעוסית הסבירה לי שיש דבר כזה הכרה של ביטוח לאומי וקצבה וסיוע תעסוקתי כדי שאעבוד כי הפסיכולוגית אמרה לעבוד.. אז עשיתי.. ומאז יש לי". לך תסביר לאנשים... אולי עדיף פשוט לומר להם 'זה סיפור ארוך'. ולשתוק.

אף תשובה שתתן כאן לא תשנה במשהו כי זה נושא שההתייחסות אליו מצד הפסיכולוגית הייתה אמורה להיות שם ואז בצורה מותאמת ושם ואז - זה לא היה. בנתיים ביומיים האחרונים קצת פחת לי הכעס על זה כי משתדלת להעסיק את עצמי בדברים אחרים.. תודה שאתה עונה אודי. באמת.

תודה על התשובה שלך